עברתי דירה שוב!

הכתובת החדשה היא:

http://michal77cd.wordpress.com/

בגלל שסוגרים את בלוגלי וצריך לגבות את התכנים הישנים ווורדפרס קלטו את תכניי משם ומפה אז אמשיך כבר שם.

הו לעזאזל

אני מאזינה עכשיו ל'צמאון' של שלמה ארצי, לא הקשבתי לו שנים. הוא מהשנים בהם שלמה כבר היה צריך להפסיק להוציא אלבומים. זה היה אמור להיות האלבום האחרון שלו שאני קונה אבל קניתי גם את זה שאחריו והאזנתי לו עוד פחות.

שפויים? לא כל כך.

הוא שר כבר ארבעים שנה לפחות. ראיתי אותו בערך עשר פעמים בהופעות. אף פעם לא בצוותא או בזאפה. אני לא מוכנה לשלם מאתיים שקלים על כרטיס להופעה שלו ולא מבינה איך פעם אחר פעם ההופעות שלו בזאפה במחירים האלה ומעלה סולד אאוט שבועות מראש. אחרי שראיתי הערב את הסרט של ירון שילון על מסע ההופעות שלו בארה"ב לפני שנתיים, פתאום הבנתי שגם אני אולי כבר מוכנה לשים 200 שקל (על משקל אלף דולר) בשביל לראות אותו שוב, אולי בפעם האחרונה.

כי הוא כבר בן שישים והוא בטח יבין מתישהו שהוא צריך להפסיק להופיע או שהסיגריות יאכלו לו את מיתרי הקול סופית או שייפול מהבמה וכו' וכו'. לא שאני מאחלת לו דברים רעים חלילה אבל מכיוון שעברו חמש שנים לפחות מאז ההופעה המשותפת שלו עם שלום בקיסריה, ההופעה האחרונה שלו שראיתי, אם פתאום הוא יפסיק להופיע ולא יעשה הופעות אחרונות בהחלט ברחבי הארץ, אני לא אסלח לעצמי שלא השקעתי בו מאתיים שקלים. ואולי מחר בבוקר כבר אתחרט על ההצהרה הזו...  

עד עכשיו שכנעתי את עצמי בהצלחה רבה שאני יכולה לחיות בלי לראותו שוב בהופעה והיום חומת הטיעונים המוצדקים נפלה לה. הוא עושה לי את זה עדיין. לא אכפת לי שכל שיר לוקח לו חצי שעה ולא אכפת לי שהוא מפלרטט עם כל דבר או שהוא מעשן או שהוא מרכיב משקפי שמש גם בחושך. לא אכפת לי שהוא הולך יחף בלובי או מעשן במלון בארה"ב למרות שאסור ומשלמים קנסות אם עוברים על החוק.

אני עכשיו רוצה לראות אותו בהופעה. לא בזאפה. אפילו שאסור לעשן שם, זה לא מקום להופעות שרוצים להשתולל בהן. נראה לי שהוא יופיע בקיץ בפארק הירקון מול חמישים אלף איש. כמו פול מקרטני. כולם יעשנו עליי ואני אזייף את השירים שלו באקסטזה כדי להבריח את החארות הרחק הרחק ממני.

לסרט קוראים "עננים על הדרך", ביים אותו ירון שילון, הבן של יגאל שילון, אח של תמר שילון. כל המשפחה שלו היתה וגם כל משפחת ארצי הבוגרת, כולל החתיך היחיד - יפתח. נראה ששלמה מסתובב ללא מאבטחים, טוב, עם משקפי שמש אדומים אי אפשר לזהות אותו בכלל...

במסע ההופעות המתואר בסרט הם הופיעו בניו יורק, סן פרנסיסקו ולוס אנג'לס באולמות ענקיים. כל כרטיס עלה לפחות מאה דולר. פיטר רוט שראיתי בדיוק השבוע בזאפה היה הבסיסט שלו באותה תקופה. הרבה יותר מתאים לו להיות בליווי מאשר בקדמת הבמה. שלמה אפילו נתן לו לשיר. הם הכירו בחנות כלי נגינה. פיטר אמר לו שיום אחד הוא עוד ינגן איתו וכך אכן קרה.

היה סרט מרגש. בטח ישדרו אותו גם בטלויזיה ממש בקרוב. ערוץ 2 אפילו ובאינטרנט אחר כך.לקראת סוף האזנה, 'צמאון' תקליט ממש גרוע לדעתי. מה חשבתי לעצמי שקניתי גם את הדפוק שאחריו? שאם כבר יש לי את כל הדיסקים שלו, אני חייבת להמשיך במגמה הזו. טעות.

אחרי הסרט המרגש הזה הלכתי לסרט המרגש יותר, "גם כשעיניי פקוחות". הבמאי - אופיר טריינין. הכוכב - גבריאל בלחסן.

אני לא גאה בזה אבל נורא מפריע לי לשמוע אנשים שלא משתמשים נכון בשם המספר ומבלבלים בין שניים לשתיים. לא משנה לי כמה שנות לימוד היו לך, מבחינתי אם גדלת פה אתה צריך לדעת את ההבדל לעזאזל. זה בכלל לא קול לטעות ביניהם! זה מעצבן ומפריע ומוציא אותי מריכוז ומאיפוס. זה כל כך קל ליישום; שניים לזכר ושתיים לנקבה. גם פיטר רוט קצת מתקשה עם זה. הייתי בטוחה שהוא לא צבר! הוא כן. אבל מבת-ים-חולון. נראה לי שעוד מעט כבר לא יישארו בישראל אנשים שידעו להשתמש נכון בשם המספר ומי שידבר נכון יצחקו עליו ויקראו לו בשמות.

פעם ניסיתי להסביר לאחייניתי למה חשוב שהיא תדבר עברית נכונה ותיצור רושם חיובי. אני ממש מקווה שהיא תפנים את העניין הזה ותדבר נכון. אצלה זה ממש כוחות האור מול כוחות האופל. רהיטות מול עילגות. כשהיא תהיה גדולה זה כנראה כבר לא יהיה קריטריון לשום דבר ובכלל יבטלו את האבחנה בין הדברים. שתי שולחנות. שני ידיים. אוףףףףףףף! זה מעצבן אותי.

חוץ מהקטע של שם המספר גבריאל מעורר רחמים בשל מחלתו וגם מאוד מוכשר כי הוא מצליח ליצור למרות שהתנאים הנפשיים הקשים שהוא שרוי בהם. אני מצידי אחרי הסרט כבר פחות מצטערת שלא יצא לראות אותו ואת אלג'יר בהופעה מעולם, לא בטוח שהייתי באקסטזה והתרגשות כמו האנשים שנראו בסרט. רוב הסיכויים שאני הייתי נכנסת יותר לדיכאון ממה שהייתי. כשהם היו בשיא תהילתם אני הייתי בתקופה לא זוהרת במיוחד ולא הלכתי בכלל להופעות, רק לסרטים והצגות.

כיוון הרוח/צח דרורי

פתאום אחר ימים רבים

בכיתה ח' רבקה ישבה לידי בשיעורי מתמטיקה. התכתבנו, התלחששנו וצחקקנו המון. אני הייתי מאוהבת במישהו שלמד איתנו בהקבצה וכל הזמן הסתכלתי אחורה לבהות בו עוד קצת. מתמטיקה היתה כבר אז די משעממת בעיני. היה כיף להיות בכיתה ח'. שטוחה עם צמה בלונדינית, משקפיים רק כשרחוקה מהלוח, אוספת את אלבומי החיפושית בקסטות וסטוקרית בהתהוות בלי לדעת מה זה כמובן.

בכיתה ט' הגענו לאותו תיכון אך לא למדנו ביחד. התחברתי עם שירלי שלמדה איתי באותה כיתה והיינו המון שעות ביחד. את תל אביב תמיד אהבתי אבל עם שירלי התקרבתי אליה יותר. אם הוריי לקחו אותנו לעיר הגדולה רק בפורים ובפסח, אמא של שירלי היתה קופצת במוצ"ש לדיזינגוף סנטר לכמה שעות בלי לעשות מזה סיפור גדול. היינו מצטרפות אליה, מתפצלות ממנה שם ומתאחדות בשעה המסוכמת מראש.

בחופשים מבית הספר היינו נוסעות מהבוקר עד הערב לחרוש את העיר. קונות ביחד כרטיסית נוער אחת ומנצלות אותה עד הסוף. מבזבזות את כל הכסף שהבאנו איתנו עד השקל האחרון. משוק הפשפשים לדיזנגוף סנטר, לקניון איילון, לתחנה מרכזית ישנה והביתה. היינו החברות הכי טובות וזו היתה הפעם הראשונה שהיתה לי חברה הכי טובה אמיתית.

בכיתה י' היא התאהבה בבחור והוא נהיה "החברה הכי טובה" שלה. נזרקתי לטובת בחור אידיוט. זו היתה מכה כואבת אבל התגברתי והתחברתי עם ריקי. שירלי נהייתה חברה של רבקה. לא חשתי נבגדת מעריקתה של רבקה ל"מחנה" שירלי. בכיתה יא ארבעתנו למדנו ביחד ערבית מוגברת. ריקי, רבקה, שירלי ואני. ריקי ואני היינו חברות טובות אבל לא נתתי את אמוני בה אחרי כמה בגידות קטנות. לא יכולתי לסמוך עליה שסודותיי יהיו שמורים עמה.

עברו חמש עשרה שנה מאז שסיימנו את התיכון ונפרדנו דרכינו. נפגשתי עם שירלי פעם אחת באופן יזום בזמן הצבא. אחר-כך לא חידשנו את הקשר. עם ריקי שמרתי על קשר שהתרופף בטבעיות כשעברתי למרכז והיא נשארה בעיר. היא נשארה עם אותו חבר מאז כיתה י', אני יצאתי למתקפת דייטים אקראיים. 'שְנות הַכֵּן'. היא התחתנה כשכבר לא היינו בקשר וזכיתי לא לקבל הזמנה. בטוח הייתי מבריזה. יצא לנו להיפגש פעמים אחדות במקרה. תמיד לקחתי את הטלפון ואמרתי שאתקשר כשאהיה בעיר.

זה מעולם לא קרה. לא חשבתי שתרצה להיפגש בספונטניות וגם לא ממש היה לי כח אליה. לא בא לי לספר לה על חיי. כנשואה וכאמא לא חשבתי שיהיה לי נוח לדבר איתה על "הסדום והעמורה" של העיר הגדולה ואני בתוכה.

גם שירלי התחתנה ויש לה כיום לפחות שני ילדים. כשאביה נפטר ויתרתי על הזדמנות לומר שלום. קורות חייה הגיעו אליי במקרה בעבודתי הקודמת. לא חשבתי לקחת את הטלפון או המייל וליצור קשר. עברו יותר מדי שנים ואנחנו אנשים שונים כל-כך.

רבקה גרה בגבעתיים. גם היא התחתנה לפני ה-מ-ו-ן שנים אבל לפחות לא התרבתה. יצא לי לפגוש אותה כמה פעמים במהלך השנים בעיקר באוטובוסים ומוניות. גם ממנה לקחתי את הטלפון לפחות פעמיים והבטחתי להתקשר. זה מעולם לא קרה. אבל המספר עדיין שמור אצלי. מעניין אם אקטואלי להיום.

ביום רביעי האחרון ראיתי אותה בנמל עם בעלה. היא לא ראתה אותי, העלמתי את עצמי מהשטח במיומנות. היום ראיתי אותה שוב, הפעם פנים מול פנים. לא היה שום סיכוי להתחמק וגם פחות היה חשוב לי. היא היתה לבד ואני לא הייתי עם אמי היקרה ואחייני. עדיין בגבעתיים, עדיין לא אמא. כבר לא מציעה שניפגש. עכשיו בא לי. אני רוצה לדבר איתה. להעלות זכרונות מהימים ההם. לשאול האם שמעה על ריקי. לחלוק חוויות אקטואליות. בת 32 ללא ילדים. האם תתחמק או תסכים? האם יש לה חברות? האם היא רוצה לחלוק?

שמתי לי תזכורת למחר בבוקר להתקשר לפני שאדחה את זה לנצח. גם עם לילך ונגה אני חייבת ליצור קשר. גם איתן נפגשתי במקרה ואמרנו שנקבע פגישה. לא כי נגמרות לי החברות. כי חברות ישנות וטובות זה נכס. איתן לא רבתי, בהן לא איבדתי את אמוני, אני צריכה להשקיע יותר.

אני שואלת את עצמי לעיתים קרובות שאלות של "דלתות מסתובבות". מה היה קורה אם למשל הייתי נשארת בקשר עם ריקי. יש לי רגשי אשם שלא התעניינתי בשלומה. לא שהייתי יכולה להציל אותה אבל אולי לחזק, לעודד, לתמוך ברגעים הקשים. הנחתי שהיא תמיד תהיה שם, שאוכל לחדש את הקשר איתה מתי שיבוא לי. אבל לפעמים פשוט מאוחר מדי. לא ידעתי שהיא חולה בכלל וגם עכשיו כשהיא איננה אני לא שומרת על קשר עם משפחתה. אני לא מנסה להכיר את בנותיה ומתאמצת להדחיק את קיומה והעדרה מתודעתי.

אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי לוותר בכזו קלות על חברות. לוותר קצת על האגו והגאווה, להדחיק את החשש מדחיה ולנסות, פשוט לנסות. לפני כמה חודשים היה לי מערך חברות גדול והייתי מרוצה. אני צריכה להחזיר את הבנות הטובות לחיי.

שם הפוסט הזה נלקח משלמה ארצי. הוציאו עכשיו כמה מאלבומיו העתיקים מחדש. בדיסק הזה שאני מאזינה לו עכשיו יש שירים טובים, חלקם שירי משוררים נהדרים. בהתחלה חשבתי לקרוא לפוסט - 'דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד' בהקשר של החברות אבל במחשבה שניה נראה לי ממש לא מתאים. יש כל כך הרבה קווים שעוברים בין שתי חברות, ישרים ועקומים.

גם דברים טובים באים בצרורות?

סוף סוף התקשר מישהו בקשר לספר שפרסמתי! כבר אבדתי אמונה. בערך חודש עבר ואף אחד לא התקשר ואז סוף סוף זה קרה. וזה היה כל כך פשוט. 2 מיילים, 2 שיחות טלפון ופגישה אחת כמעט הכרחית. אני אוהבת גברים במדי צה"ל בדרגות גבוהות מיחידות מובחרות וזה תמיד מפתיע אותי. כי אני לא אוהבת את מה שעומד מאחוריהם. אני שונאת את ההיררכיה הצה"לית, אני שונאת את הסנוביזם וההתנשאות של הקצינים. ובכל זאת טייס או לוחם בקומנדו הימי בדרגת רס"ן ומעלה זה מחזה נעים לעיני. לוחמים נקיים כאלה, בלי האבק של החי"ר, בלי שמן או גריז רק אוויר ומים.

אני מקווה למכור ספרים נוספים בקלות רבה כזו.

בשבת מרחתי לק על הציפורניים ומאז אני עסוקה בלקלפו תוך כדי הרהורים האם זה פוגע בציפורן. לקח לי שבועיים של הרהורים להגיע למעמד המריחה. נראה כמה זמן ייקח לי להיפטר ממנו, עם אצטון או בלעדיו. יומיים גג כנראה.

אני מנסה לא לאכול כל יום בצהריים סושי וזה די קשה. אני מודעת לחלוטין שאני ממאיסה על עצמי את כל העניין אבל אני לא מסוגלת לגעת יותר בסלטים של ארומה וגם הסנדביצ'ים לא עושים לי את זה בכלל. חצי מנה פלאפל זה פתרון חד חודשי בקושי וגם סלט בסלסלט דוחה אותי. אפילו הפיצה של עגבניה כבר לא מדברת אליי. אני ממש חייבת שיפתחו באיזור עוד מקום ואפילו מחכה שיסיימו לשפץ את המקדונלדס ויפתחו אותו כמק-קפה. למרות שלא בטוח שאמצא מה לאכול שם.

אולי אני צריכה להרחיק לכת עד הצומת הבא ולפתוח את החיך לעוד אופציה וחצי של טעמים חדשים.

חוץ מזה החיים עוברים בלי משברים מיוחדים וזה לא רע. הימים בעבודה עוברים מהר יותר, תודה לאל. גם כיף לצאת החוצה באור יום. ללא פסגות או נפילות אבל באופן חיובי. גם אם לעיתים נוטה לשעמם. כשהשיא של היום זה עוד פרק של 'נשות הטיסים' סימן שאנחנו בבעיה...

הסרט "מוכה אהבה" עם אדם סנדלר הוא אחד הגרועים.

בשנה הבאה שתתחיל בקיץ הקרוב אני אשאר כמעט ללא חברות במרכז. אחת עוברת לצפון הרחוק, אחת למנהטן ואחת אולי לצפון הקרוב. זה מצב מוזר. אני צריכה להכיר חברות חדשות כנראה ומזמן לא עשיתי זאת. אני מניחה שאנסה להיות תקופה מסויימת בלי. באופן טבעי יש לי מחשבות האם להחזיר חברות לשעבר לחיי אבל התשובה היא לרוב לא. אם נגמר אז נגמר. כמו ברומן עם גבר לחזור לא יהיה צעד נכון. הרומן הסתיים מסיבה נכונה, גם אם נראית מטופשת על פני השטח.

כשהריחוק מתרסק

האקס שלי הוא עכשיו גם שכן שלי. לא ראיתי אותו שלוש וחצי שנים. לא הסתובבתי בשכונה "שלו", שלי לשעבר. עכשיו הוא גר ממש ליד בית הספר של האחיינית שלי. דקה מגן השעשועים "שלי". זה לא פייר. זה מעצבן. זה לא נעים. הוא גר בבניין חדש ויפה עם החברה שלו. אולי עם מרפסת חזיתית. אולי עם כלב או חתול. או תוכי.

אני לא מקנאה בחיים החדשים שלו, אני רק רוצה שלא יהיו כל כך קרובים אליי. אני לא רוצה להיתקל במי מהם בסופר או בפיצריה או בגלידריה או ברחוב. אני לא רוצה להיתקל בהם. ומגיע לי. וזה לא הוגן מצידו לעבור לגור כל כך קרוב אליי.

וזה לא משנה שעברו כבר כל כך הרבה שנים, יש דברים שפשוט לא עושים. כן, כל העולם סובב סביבי. כן, זה מפריע לי. אבל חוץ מלעבור לעיר אחרת אין לי הרבה מה לעשות. או להיות פחות אכפתית לגבי זה. כנראה שזה מה שאעשה בסופו של דבר.

שבת

אני כותבת עכשיו רק כי יש לי זמן ומזמן לא כתבתי פה ולא בגלל שיש לי משהו בוער לומר. זו אזהרה שכזו שזה שוב לא יהיה פוסט מעניין במיוחד אבל לא נורא, הנייר סובל הכל...

אחרי שסיימתי את "הצד השלישי של הסיפור" של מריאן קיז, עלמתי האירלנדית, החלטתי לקרוא גם את ספריה האחרים שתורגמו לעברית. כרגע אני קוראת את "סושי למתחילים" המתרחש בדבלין ומשתייך באופן מובהק לז'אנר ספרות הנשים. הוא לא מאוד רע אבל גם לא טוב. לפחות אין בו טעויות כתיב או דפוס. ועדיין מהדהדת המחשבה שהייתי יכולה לקרוא את זה לפחות באנגלית ומרוויחה מזה משהו אולי. אבל אני עצלה מדי בשביל לקרוא ספרים באנגלית אם אין מטרה ברורה מספיק לנגד עיני.

הייתי השבוע בפצ'ה קוצ'ה לראשונה בחיי ונהניתי מאוד. צילמתי המון (התמונות כאן!!!)  כדי ליהנות ממה שהציגו גם כשייגמר. למחרת, ביום חמישי הייתי בערב התרבותי המשעמם ביותר בחיי. שמו "כשאלתרמן נכנס ללשכה" והוא מיועד לעוה"ד של מחוז ת"א ומקורביהם. כחובבת שירת אלתרמן וכבעלת ניסיון בכמה וכמה הרצאות על ספרות ושירה, לא העליתי על דעתי שאפשר לפספס בצורה כזו. 2 דוברים מהלישכה שבירכו באריכות וציטטו את אלתרמן, אי אפשר שלא לצטט את "עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא" אפילו אם הוא לא קשור לדבריך, המנחה השחקן אילי גורליצקי ששיחק בשלמה המלך ושלמי הסנדלר והכיר את אלתרמן באופן אישי, המשורר מירון איזקסון שהתברר כחובש כיפה והשופט ששימש כפצ"ר מנחם פינקלשטיין שאף הוא חובש כיפה.

ההפוגות המוזיקליות הנוראות היו של חבורת זמר חובבנית שזייפה באריכות את שיריו היפים של אלתרמן, 'מבלי להפריע' ושקיעה עירונית' על כל בתיהם בליווי קלידים של המנהל המוזיקלי שלהם.

לא יכולתי לצאת כי ישבתי רחוק מדי מהדלת וממש ניסיתי למצוא עניין בדבריהם. וזה בכלל לא היה קל. לא הייתי רחוקה מלשלוף את מספריי הקטנות ולגזור את כל הקצוות המפוצלים והסתפקתי רק בקריעת שערותיי ותלישתן בייאוש. לפני ההרצאה השלישית נמלטתי במהירות ונשמתי לרווחה יחד עם הרצון לצעוק - איזה ערב אבוד! לא מאמינה שוויתרתי על אביב גדג' ועל עמיר לב לטובת החרא הזה. באסה באסה באסה.

את שני הדברים הטובים שהערב הזה הציע, הכיבוד והביקור בתערוכה במוזיאון פספסתי כי הייתי חייבת לפגוש חברה שלא ראיתי חודשים ותמיד נראה לי טרם הפגישה שהיא שוב בהריון (3). היא לא מהאנשים שאומרים את זה בטלפון אואפילו בע"פ אלא נותנים לך להבין לבד. אבל היא לא בהריון והיא כן נוסעת לה מנהטן לשנה בעקבות בעלה. זה לא יבטיח לי מקום שינה כשאבקר שם אבל זה נותן לי סיבה טובה נוספת לבקר בתפוח הגדול תוך כמה חודשים.

השבוע אני מתכננת לא ללכת לאף הופעה, הצגה או כל עניין תרבותי אחר. נראה אם ההחלטה תחזיק מעמד במבחן המציאות. בחרתי את השבוע הזה כי נראה לי שאין אף הופעה ראויה ואני לא נאלצת לוותר על שום דבר שהייתי רוצה לראות. השבוע אלך לשני סרטים, זה התכנון. יש יותר משני סרטים מועמדים כך שאצטרך לבחור. אולי 'כלת הים', אולי 'הקונצרט'', אולי 'גרינברג'. השבוע הזה נראה כרגע ממש ארוך. פתאום שבוע ללא חופשים, חגים, תכניות, כרטיסים מוזמנים מראש למשהו.

אתמול נודע לי לשמחתי הרבה שסוף סוף הוציאו את 'חולה אהבה בשיכון ג' ' ב- DVD, יחד עם שאר סרטי שמי זרחין המוכשר. זה לא המארז הזה. אני מתה על הסרט הזה ולא ראיתי אותו כבר חמש שנים לפחות. מקווה לא להתאכזב בצפייה החוזרת מקץ עשרים שנה כמעט. 17 שנים.


זהו להפעם.

חור בשמיים כחולים - פונץ'

חור בשמיים כחולים - פונץ

איזה שיעמום

הבלוג הזה שלי נהיה משעמם אימים. פיהוקון שכזה. אני לא מספרת שום דבר מעניין, רק מעדכנת על דברים לא מספיק מעניינים. נראה לי שלספר מה אכלתי כל יום יהיה כבר יותר מעניין מזה. אין לי מונה כניסות כרגע וגם אף אחד לא מגיב לי כבר חודשים. אולי אני כותבת לעצמי ולעוד 3-4 אנשים שמכירים אותי אישית ונמצאים איתי בקשר גם מחוץ לזירה הזו.

יש לי שתי אופציות כרגע - או להתחיל לכתוב מעניין יותר או להפסיק לכתוב כרגע, עד שיקרו דברים מעניינים יותר בחיי. אז בינתיים אני אנסה לכתוב יותר מעניין ולא לנקוט בצעדים דרסטיים מדי. בלי תנועות חדות, כמו שאומרים.

הבוקר נסעתי לשכונה הישנה שלי לעשות משטח גרון. עברתי ברחוב שגרתי בו עם האקס וכשלא ראיתי את כלי הרכב שלו חונה מול הבניין, ניגשתי לתיבות הדואר של הבניין לבדוק אם הוא גר שם עדיין. הוא כבר לא גר שם. אני לא יודעת איפה הוא גר. בהתחלה חשתי הקלה שעכשיו אני יכולה להסתובב חופשי בשכונה בלי לחשוש שהוא יקפוץ לי מאיזו פינה ואחרי זה חשתי מועקה כי אני לא יודעת לאן עבר. אין לי דרך לדעת. הוא לא עדכן בפייסבוק. אני לא אגגל. לא אבדוק באתר של בזק. הוא בטח גם עם החברה. אולי במושב?

לעשות משטח גרון זה די נורא. דוחפים לעומק הגרון מקל צר כזה ומגרדים איתו כאילו כדי לעודד הקאה. כמו בדיקת פאפ רק בגרון. רק שפאפ לא מעוררת רצון להקיא. אבל מדמימה. לא משנה.

אם השיעול לא יחלוף לי בקרוב אני אלך גם לעשות צילום חזה. לא נראה לי שעשיתי פעם צילום כזה. יום חג להיפוכונדרית. הרופא הלא מרוכז שאל אותי פעמיים אתמול אם אני מעשנת ואם אני בהריון. רק לוודא. לא יודעת מה אני יותר לא. הכי לא מעשנת והכי לא בהריון אבל מצד שני מעשנת פסיבית על בסיס יומיומי ויכולה תיאורטית להיות בהריון. אבל לא עכשיו.

תמיד יש לי את ההתלבטות לגבי חו"ל, האם לנסוע ליעד חדש שהוא יעד חובה כמו ברצלונה או ליעד שהוכיח עצמו כמוצלח מנסיון אישי כמו ניו יורק. מצד אחד ברצלונה דורשת פחות ימים ופחות כסף אבל לניו יורק אני נכספת ונסיעה לברצלונה תרחיק אותי מנסיעה לניו יורק. אבל אני חייבת להגיע לברצלונה כי עוד לא הייתי וזה לא מאוד יקר ודי קרוב.

מתה על שירי יום הזכרון. מחכה כבר לשבוע הבא. .

לפני יום השואה

עדכונים שגרתיים.
סופר הצללים - סרט נחמד, לא התאכזבנו. לא באנו עם ציפיות גבוהות במיוחד ובכל זאת. למרבה המזל הוא גם לא ארוך מדי.
הנביא - ארוך מדי אבל לא רע. אפשר לשמור על ערנות ומצד שני אפשר גם לצאת לשירותים ולסידורים באמצע בלי להפסיד משהו קריטי.
מחכה לראות את גרינברג בסופ"ש הבא.
גם את פריחת הדובדבן מתכננת לראות בקולנוע. יש לי מנוי לדיזנגוף והם אוטוטו סוגרים את הקולנוע לעולמי עולמים.

נכנסתי לתקופה של אי קריאת ספרים. ספק מיאוס זמני ספק בחירה לא טובה של ספרים משעממים. חופשה ללא קריאה. אולי אקרא את "בביתו במדבר" השבוע וזה יחזיר לי את החשק לקרוא.

צפוי שבוע עמוס הופעות, לא קל.
אני סוחבת שיעול יבש ומעצבן כבר כמעט שבוע והיום סוף סוף אלך לרופא, סקפטית.

עוד לא קניתי את המארז של סיינפלד באי-ביי. באחת הפעמים עשיתי את כל הצעדים עד למסירת פרטי התשלום - החיבור לפייפל ונעצרתי. עכשיו ההזמנה שלי מוכנה לכאורה וממתינה שאעדכן פרטי תשלום. זה לא יקרה. 50 דולר דמי משלוח שהם ישלמו.

היום האביך הזה לא ייגמר לעולם. קשיי נשימה. עוד שעה וחצי לסוף יום העבודה, עוד כמה שעות לשבירת השרב.

ערב שקט בבית עם שירים מעולים ברדיו או טקס אלטרנטיבי. הכי טוב בבית.

חג שמח

נחמד החג הזה בסך הכל. היו לי יומיים של חצי יום בעבודה וכל השאר חופשיים. רק שתי ארוחות משפחתיות, רק פעם אחת בייביסיטר (הערב), המון הופעות, זולות או בחינם.

הייתי רוצה להגיע יותר לקולנוע אבל לא קריטי. מבחינה רציונלית עדיף לא להגיע לשם כשכולם בחופש. נתאפק עוד יומיים-שלושה ונלך.

לגבי ג'ון לנון, הנער משום מקום, אף אחד לא הגיב והכרטיס הלך לאיבוד! איכשהו בדרך מהדואר, לביתי דרך בית אחותי, הוא נעלם, נפל, נשמט, נזרק, הגיע כנראה למקום לו הוא ראוי. אז לא נורא. אף אחד לא יצא מופסד פה. אם במקרה יש מישהו שרוצה לראות את 'מבט מגן עדן' באחד מבתי הקולנוע של גלובס, יש לי זוג כרטיסים להציע. הנוהל זהה, הגרלה בין כל מי שיגיב... הפעם יש גם דד ליין - 5.4.10.

אני מתכננת ללכת ל'סופר הצללים' ול'נביא'. אני לא קוראת אף ספר בחג הזה. לא בא לי על כלום. מתחילה ומפסיקה מיד. אין חשק לקרוא. מנסה להדביק פערים בעיתונות. שלא יצטברו פה עיתונים מלפני יומיים ומעלה. מקסימום מאתמול. את המגזין שלהם אני בכלל לא מספיקה לקרוא מגב אל גב ועוד מעט מגיע הגיליון חדש שלא יהיה לו מקום על המדף.

מחלקת המנויים (קשרי לקוחות) המקצועית מצליחה לשכנע אותי מדי 4 חודשים לא לבטל/להקפיא את המנוי. הם אומרים לי את מילת הקסם ספר מתנה ואני משתכנעת. זונת ספרים שכמותי. וכשמגיעה רשימת הספרים לבחירה היא כה דפוקה ומאכזבת שאני מצטערת פעם נוספת ונשבעת לא לחדש שוב. פעם אחר פעם אני נכנעת. כבר שנים. ועד שכבר הצלחתי להפסיק, מבצע למצטרפים חדשים שכנע אותי לחזור שוב. לא ברור למה. הציעו גליון חינם כנראה.

סידרתי היום את כל הדיסקים מחדש. צירפתי לארסנל עוד מתקן דיסקים שלא היה בשימוש בדירה החדשה. פיניתי קוביה בכוורת שמיד התמלאה בסרטי DVD שנדחקו בקוביות אחרות לא מסודרות. אני רוצה לקנות את כל העונות של סיינפלד באיביי או בארה"ב. אני לא רוצה לשלם על משלוח 50 דולר. אולי אם אחכה קצת אצליח להדחיק את התשוקה הזו. אלי היא תתחלף בתשוקות שימושיות יותר. אולי בגדים או נעליים? קשה להאמין.

50 דולר על משלוח זה ממש ממש מוגזם. אני עוד לא מכירה את כל הקומבינות של הישראלים שמוזילות את דמי המשלוח על ידי מתן כתובת בחו"ל. אני פשוט רוצה לטוס לשם. קשה להיות אובססיבית.

השכן של עובד בפיצוציה הפינתית מוכר סביח בלאפה כשרה לפסח. מסקרן. הגלידריה האיטלקית מוכרת קרפ צרפתי וופל בלגי כשרים לפסח. נשמע מגעיל.

מפגשים משפחתיים עם המשפחות של הגיסים מעיקים יותר מפגישות משפחתיות עם הדודים. אחיותיי עדין לא מבשלות ברמה של אמא שלי. נקווה שבסוף יתמקצעו.

זהו להפעם. שיהיה חג שמח!

ברוך הבא - חוה אלברשטיין

באתר פטיפון ניתן להאזין לאלבום בשלמותו. כאן.

שישי

כוסית יין מוסקטו סלקטד יאנג שניה. פקק הברגה ולא שעם. אני אוהבת פקקי שעם אבל אחרי שראיתי באוסטרליה את העצים מהם מפיקים את השעם, אני לא מחרימה פקקי הברגה. למרות שהרבה יותר קשה לפתוח אותם. צריך להחזיק גבר בצמוד. היום הצלחתי לבד. שישי בערב חייבים לשתות. יש מצוה כזו.
לקחתי לשבת מהאוזן חלק מהעונה השישית של סיינפלד. ראיתי 2-3 פרקים והלכתי לישון. ישנתי כל אחה"צ והערב. עכשיו זמן לאינטרנט. אין לי פערים להשלים בסדרות הקבועות. אין לי כח לקרוא עיתון. נחמד לשמוע את שלום גד, הוא באמת מעולה, כבר מהאזנה ראשונה. לוקח לו שנה לרדת, אפילו שיש לי פס ממש רחב.
נראה לי שאנסה לא ללכת להופעות לפחות עד סוף החג. אני רוויה. אני רוצה לראות רק את רונה. גם לשמוע יכול להיות מספיק טוב.
עוד לא האזנתי לחדש של ערן צור! אני לא מאמינה על עצמי ולא יודעת למה בדיוק אני מחכה. עכשיו יכול היה להיות זמן ממש טוב בשביל לעשות את זה.
יש לי את החדש של קיצו. אותו פתחתי בלי שהיות מיותרות. הוא טוב. בהתחלה הם מזכירים לי את איטליז שלא מדברים אליי אבל אחרי זה הקו משתנה ואני יותר מתחברת אליו. שווה האזנה, בטח יהיה/יש בבאנדקאמפ.

אני מתפללת שיהיה מזג אוויר סגרירי גם מחר כדי שהפיקניק המשפחתי לא ייצא לפועל ויישאר בין ארבעה קירות. יותק רל לברוח כשנמאס כשזה פה קרוב. קצת מבאס לחשוב שכל היום יילך לי על משפחתיות אבל עם הצד של גיסי אנחנו יותר מאופקים, גם אם לא בהכרח נסבלים יותר. יש מתח באוויר. מנסים להיות מנומסים, קורקטיים, בלי פליטות פה טיפוסיות. פחות "אנחנו" וזה לא רע.

כמו תמיד אני אחראית על הסלט. הידעתם שקילו מלפפונים עולה היום 9.80 ש"ח? מטורף! לא מאמינה שאנחנו נותנים להם להירקב במקרר. גם העגבניות לא זולות, 6.80 ש"ח לקילו.

חידשתי את המנוי לאוזן כי יש מבצע לרגל החג. קניתי מתנות לילדים לימי ההולדת ולחג.

מבצעי היין לרגל החג בסופרים החלו כבר לפני שבועיים שלושה לפחות. הצטיידתי לפני שבועיים או פחות בארבעה והיום התברר לי שאני צריכה התחדשות והתחמשות כבר ביום ראשון. ארבעה במאה.

אני מקווה שאצליח למכור כמה מספריי המיותרים באמצעות האינטרנט. הזנתי כבר שבעים ספרים ועדיין לא קבלתי אף שיחה. יש עכשיו מבצע ספרי שירה באתר הספריה החדשה ושני קבצי שירי אבידן בחצי מחיר קורצים לי.

המחשב סיים להוריד את הדיסק. איזה כיף. אני נהנית ממנו ביותר. גם החדש של פוליקר לא רע בכלל אם כי טרם יצא לי להאזין לכולו ברצף. גם לחוה לא האזנתי עד סופו. בא לי לתת אותו לאבי כמתנת יומולדת כפי שכבר עשיתי בעבר. קשה לי להתאהב בשיריה החדשים. הכתיבה שלה לא מדברת אליי.

עכשיו אני מחכה שיגיע הדיסק החדש של דיויד ברוזה.

נורא באופנה עכשיו בבלוגים השונים להגריל מתנות לקוראים המגיבים. זה רעיון נורא טוב בשביל להוציא את המגיבים מהחורים. לי אין מגיבים כמעט בכלל. יש לי כרטיס זוגי לסרט "הנער משום מקום" בלב באמצע שבוע. אגריל אותו בין המגיבים! אז הנה, סיבה טובה להגיב. אבל בנקודה זו אני חייבת להיות כנה ואמיתית ולציין שראיתי את הסרט השבוע והוא ממש גרוע לדעתי ואני מצטערת שהלכתי לראותו למרות שלא הייתי יכולה להימנע מכך בשום מחיר. אם עניין החלוקה והתגובות יעבוד, אתחיל לחלק ספרים וכו'.

במשך כל הסרט חיכיתי שאמא שלו תידרס, שיקרה משהו מעניין. השחקנית שמשחקת אותה ממש מכוערת. הדמות של פול מזכירה יותר עכברון, ג'ון מועבר כערס מגעיל וגם חתיך מדי. אפילו הקטע של הפסקול דפוק בסרט הזה. אפילו ACROSS THE UNIVERSE מלפני שנתיים היה פחות גרוע.

הדבר הכי טוב בסרט - אורכו - פחות משעתיים וללא הפסקה. רע רע רע.

זהו. עוברת בחזרה לסיינפלד עד העייפות הגדולה שתפיל אותי ללילה עמוס חלומות כנראה.

שבת שלום ולילה טוב!

שלום גד - קוץ ברוח

האלבום החדש והמצויין של שלום גד עכשיו בבאנדקאמפ - רק עד סוף החג - הורדה חינם עכשיו!

קוץ ברוח

חולשה

בפוסט הקודם כתבתי שאני מנסה לא לקנות את החדשים של ערן צור וחוה אלברשטיין וכבר למחרת קניתי אותם וגם את פוליקר החדש. איזה כיף.
את הספר סיימתי ביום שישי ועברתי לספר הבא, 'פטיט אנגלז' של קתרין סנדרסון בהוצ' ידיעות אחרונות ואני ממש מרוצה ממנו. לא ציפיתי שיהיה כה מוצלח עבורי.

------------------אזהרת ספויילר------------
המספרת חולקת את סיפורה האישי כאנגליה שהיגרה לצרפת כי זה היה חלומה. היא משתקעת שם, מכירה בחור, יולדת לו ילדה ולמרות זאת לא הכל מושלם. הוא עובד המון שעות, היא מרגישה חדורית (=חד-הורית), פותחת בלוג, נהיית פופולרית, מכירה אנשים בזכות הבלוג וגם נסחפת לתוך רומן, באופן טבעי. רע לה עם זה והמצפון אוכל אותה וזהו. אני לא אספר מה הלאה כדי לא להרוס למי שירצה לקרוא ואני ממליצה לקרוא, בעיקר לבנות ולפרנקופילים. נורא עושה חשק לכתוב ספר.

השבוע אנסה להביא אוכל מהבית ולא לאכול בחוץ מדי יום. היום כבר אכלתי בחוץ.
השבוע ארשום כל מה שאוכל. (יותר ירקות)
השבוע אנסה ללכת לפחות הופעות.
השבוע אלך יותר ברגל ואשתה פחות יין.
השבוע אקרא גם את חלק א' של הארץ, לא רק את הגלריה, לפחות את הכותרות! אבל ממחר...

השנה לא אקנה בשמים!!!! המבצעים התמידיים והמשתנים על הבשמים, ולא רק לפני החגים, יחד עם הקרבה הגיאוגרפית לסופר פארם בו איני קונה איפור וקרמים, מאתגרים אותי.
 
ולא לחזור לשתות שוקו בשקיייייייית לעולם!!!

זהו להפעם. אלה היו החלטות לשנה החדשה שמתחילה בחודש ניסן ובעיקר לשבוע הקרוב.
הקבוצה נתבקשה להוריד קילו השבוע. אני רוצה לרדת קילו. אני יכולה לרדת קילו. רק לוותר על עוד כמה מרכיבים בתפריט כמו יין ושוקולד. יותר ירקות. למה עדיין אין ירקות בטעם יין ושוקולד?

Heartaches and Ashes

 
טל כהן שלו

מציצים

 
יש את הסצינה ההיא שאריק (אלי) חוזר הביתה בבוקר אל אשתו המנוכרת שאחרי זה ב'מסודרים' מאור כהן שיחזר בצורה כל-כך יפה וזו עכשיו הסצינה שרצה מאחורי ראשי. דלתות גם אני יודע לטרוק.

אחרי שסיימתי את העונה החמישית של האנטומיה של גריי כולל התוספות המיוחדות, מסיבת הפרק המאה, סצינות שנחתכו ופספוסים לא מצחיקים, לא בא לי לכבות את הדיוידי ולא בא לי סרט מדכא אז בחרתי במציצים בתור משהו קליל יותר. בתור רעש רקע בעיקר, לא כדי לצפות ממש.

אני צריכה לעשות כלים כי הכיור מלא. אני צריכה להתקשר לאחיין. יומולדת חמש עגול ויפה. אני צריכה לא לשתות כי היין התוסס יחד עם העייפות של מעט מדי שעות שינה לא ישפיע עליי לטובה.

אתמול הספקתי להיכנס לספריה אחרי העבודה ושדדתי עוד שלושה ספרים. ספרות נשית. היה עוד ספר שהזמנתי על המדף אבל דחיתי אותו כבר לפעם הבאה. יש לנו בבית כבר כמעט עשרה ספרי ספריה והמנוי הוא רק לשלושה. פשוט בגלל שאנחנו לקוחות מתמידים שמגיעים כל שבוע לפחות פעמיים, אנחנו מקבלים הטבות שכאלה.

בחרתי להתחיל עם "איך שרק תרצה אותי" כי פעם כשהיה לי יותר מדי זמן לשרוף ישבתי בצומת ספרים והתחלתי אותו והגעתי לעמוד מאה בערך. אבל מאז עברו יותר מדי חודשים ומלבד קווים כלליים אני לא זוכרת ממנו הרבה. אז התחלתי אותו מההתחלה ואני קוראת בכל רגע פנוי, במעלית, באוטובוס, בהפסקה, בתחנת האוטובוס.

יש לי ציפיה (אולי) לא ריאלית לסיים אותו לפני הסופשבוע אבל אם מחר אגיע מוקדם מדי להופעה של מר לב, יש מצב שאסיימו. אני לא צריכה יותר משעתיים. כן, אני הישגית ואובססיבית גם בעניין הזה. בשישבת אני רוצה לסיים ספר נוסף.

ובנוסף לכל הצרות, חידשתי את המנוי להארץ לארבעה חודשים לפחות כי היה מחיר טוב והבית שלנו הולך להתמלא שוב בהמון המון עיתונים, כמו בהתחלה. בדרך כלל חידוש המנוי להארץ ממלא אותי בשמחה רבה יותר, היום זה לא קרה. אולי זה כבר לא מלהיב אותי?

כיף "לראות" סרט שכל משפט בו הוא קאלט. 'פעם ראשונה בים? שנייה'. לא צריך לראות בשביל לדעת מה קורה שם.

אני לא מתכוונת ללכת ל'עליסה בארץ הפלאות'. אני מנסה לא לקנות את הדיסקים של ערן צור וחוה אלברשטיין. קניתי את הדיסק של טל כהן שלו ביום ראשון ועוד לא פתחתי אותו. הוא מחכה לי במשרד. מנויילן.

לאחרונה אני עובדת ללא רדיו ברקע. נראה לי שאני מזדקנת. מפריע לי שיש חרא מוזיקה ברקע ואני מעדיפה שקט על פני חיפוש תחנות מתמיד בכל פעם שיש שיר שאני לא אוהבת. אף פעם לא הייתי ככה.

אולי נדפקה לי החלוקת קשב. אולי אני מוציאה את כולה על העבודה וענייני הפרטיים באינטרנט שלא נשארים לי תאי מוח להתעסק גם עם בחירות מוסיקליות כדי ג'יי. אני עדיין גולשת מדי יום למוזיקה נטו לבדוק מה חדש ולהעמיד עצמי בפני אתגר גדול. אני קונה עכשיו הרבה פחות דיסקים וספרים. אני בקושי קונה בגדים. אני דוחה את הגיחה לעזריאלי בכל יום מחדש.

אני לא מוותרת על לאכול בחוץ בהפסקת הצהריים. אני נהנית מהיכולת של הגוף שלי לעכל סושי ללא בעיות כרגע.

אני לא מתגעגעת לאוכל של אמא שלי ולא מצליחה לחשוב על סיבות טובות לנסוע להורים מחרתיים. בחיים הנוכחיים שלי אני מוותרת על קינוחים בקלות, אבל לא על שוקולד יומיומי.

השכנה ממול דפקה על הדלת עכשיו. מסתבר שמי  שגר איתה היה שותף ולא בנזוג והוא כבר לא שם. עכשיו יש לה שותפה. מה שהיא חיפשה היה מטען לנוקיה אבל אין לנו משהו מתאים. גם הטלפון השני שלה בדיוק התקלקל. היא ראתה שמונח פה דיסק 'האנטומיה' ומסתבר שידיד שלה שיחק בעונה הקודמת! וגם בספין אוף שבמקרה קניתי בדיוק עכשיו ועוד לא יצא לי לראות. השאלתי לה והיא נורא שמחה. אם אין לה טלפון, לפחות שיהיו לה קצת אנשים יפים על המסך.

הסרט הפסיק מעצמו בקטע של "בשישי לשישי..." הצעקני. אני חושבת שלראות עכשיו עוד פרק של 'נשות התיישים' יהיה אידיאלי, השאלה אם לפני או אחרי הכלים, או במקומם... נראה שאספיק גם וגם אז אתחיל מהחלק היותר כיפי.

יום שבת, יום כביסה

 
שקית הכביסה הלכה והתמלאה. שקית ענקית, שקופה, חזקה. שקית שיכולה להחזיק סרוויס או שני סירים גדולים. עבר יותר מחודש מאז הכביסה האחרונה. לפחות 30 זוגות תחתונים, אולי אפילו 40. בגדי חורף וקיץ כי זה מה שהיה פה בחודש האחרון. גרביים, גרביונים, חולצות, פיג'מות. מכונת כביסה מלאה. ללכת לאחותי עם השקית היבשה המלאה, למלא את המכונה ולהפעיל. לא למצוא את המרכך ולוותר עליו.

לחזור הביתה לזמן פעולתה,לחזור אליה אחרי שעה וחצי, למלא את השקית בבגדים הרטובים, לסחוב, לתלות ביצירתיות, בשכבות, לפזר על הכיסא, להשתמש באותו מקל לכמה שיותר בגדים.

כשאין מכונת כביסה בבית, זה נהיה כזה סיפור. האופציה של הליכה לאחותי אמורה לחסוך ממני את סחיבת הבגדים אל ההורים או לשלוח איתם את הכביסה ולחכות לה במועד לא ידוע, בדר"כ נוחתת אצל אחותי ואני צריכה לאסוף ממנה.

ניסיתי לקראת סופ"ש הכביסה הנוכחי להשתמש במכונת אחותי הקטנה אבל היא ישר אמרה שהיא זה עתה תוקנה והבנתי שעדיף שלא אהיה הראשונה להשתמש בה אחרי התיקון.

מכונת כביסה עולה בערך כמו המצלמה שהייתי רוצה לקנות. שתהיה קצת יותר גדולה, חכמה, מורכבת, משוכללת מהמצלמה הנוכחית. שתגיב מהר יותר לכל לחיצה.

אני חולמת על ניו -יורק גם מתוך שינה. אבל זה כנראה יהיה רק בעוד הרבה זמן. אני חושקת בדי הרבה חפצים. מחשב נייד קטן, טלפון סלולארי חדש, מכשיר שמשמיע דיסקים, מכשיר שקורא דיסקים וצורב עבור המחשב הנוכחי. יש בי קצת רצון שהנייד הנוכחי יתקלקל כדי שתהיה סיבה להתחדש באחד עם קורא דיסקים וצורב. אבל לקוות שהמחשב יתקלקל זה ממש לא רעיון טוב. יש לי עליו כמה דברים שלא הייתי רוצה שיילכו לעזאזל. צריכה לגבות אותם באמת... באייטיונס יש לי כבר למעלה מ- 1300 שירים, הישג מדהים והיד עוד נטוייה.

אני לוקחת לעבודה דיסקים שצרובים עליהם כמה אלבומים, מעבירה אותם לדיסק און קי וממנו לאייטיונס. הדיסקים העבריים דורשים תרגום לאנגלית בדרך כלל. כל דיסק נכנס ל'פלייליסט' הרלבנטי לו ורובם דורשים פתיחת פלייליסט חדש. אפילו את ג'ון לנון אני לא יכולה לשים את הביטלס. כי אולי יתחשק לי לשמוע אותם ולא את הקריירה העצמאית שלו?

אתמול ושלשום הייתי בשתי הופעות. בחמישי רוקפור בבארבי. קראתי שהיה נהדר, נפלא, מושלם, לא הרגשתי ככה. עמדתי מאחורה, כל הזמן עברו עליי, התחככו בי, עישנו מכל צדדיי, לא יכולתי ליהנות, לא יכולתי לצלם, לא אהבתי את העיבודים לשירים. כל הקטעים האינסטרומנטליים המורחבים שיעממו אותי. שוב נשבעתי לעצמי שאני לא חוזרת לבארבי. חזרתי מסריחה כמו מאפרה. דוחה. יצאתי לפני שנגמר. מיציתי. הכל כבר נשמע לי אותו הדבר. התעייפתי מלעמוד על הרגליים ולהצטופף ולהתחמק ממי שמעשן לידי. המבטים הרצחניים שלי לא הרגו אף אחד.

אתמול הייתי בהופעה של אורי מרק בתמונע, זו כבר הפעעם השלישית שאני רואה אותו בהופעה. הראשונה היתה באוזן בר בערב לכבוד עשן הזמן לפני שנה וקצת, השניה היתה כעבור שבועות אחדים באברקסס בחצות כרעש רקע. אז הוא לא דיבר, רק שר ולא הפריע כי היו המון סיגריות ורעש מסביב שהפריעו יותר ממנו.

אתמול הוא פתאום נתן מונולוגים וקריאות ביניים שהורידו לי ממנו. ואני אוהבת זמרים שמדברים בין השירים. אבל איכשהו להגיד לנו שעכשיו שהשמיים מתבהרים והראות טובה, בקרוב תפרוץ מלחמה, לא יודעת, נראה לי ממש-ממש לא מתאים. יש זמרים שעדיף שישתקו בין השירים. גם מההופעה הזו יצאתי לפני שנגמרה.

השבוע אני הולכת לעמיר לב בתמונע. אני די בטוחה שלא אצא מההופעה לפני שתיגמר אפילו שתתחיל בשעה בה אני כבר ישנה בדרך כלל. לא מבינה למה מתחילים הופעות כל כך מאוחר...

עמיר לב בזאפה

שלוש אחיות

ככה זה כשיש שלוש בנות ומעליהן אמא שבוחשת בקלחת משיעמום תהומי.
ביום שישי בערב הייתי אמורה להיות בייביסיטר על האחיינים כי אחותי וגיסי הלכו להצגה. בשישי אחר הצהריים, אחרי שלא עשינו כל תכנית לשישי בערב, כולל חגיגות יום האישה בחולון או בתמונע, היא מתקשרת אליי האם אכפת לי לוותר על המשמרת כי אחותנו הקטנה מתנדבת להחליף אותי במשימה, לשם שינוי. היא כמעט אף פעם לא מציעה הצעות קונקרטיות כאלה, רק כלליות. בסגנון - אם תצרכי, השנה אני מקווה שיהיה לי הרבה יותר זמן לבלות עם האחיינים המתוקים שלי.

לי לא היה אכפת לוותר על המשמרת ולעשות טובה לקטנה תוך כדי. אישרתי שאני מוותרת. הגדולה וידאה איתי שלא אכפת לי וכיוון שכולנו פולניות נזהרתי מאוד לא לומר שאשמח לוותר ובכיף וכו'. אמרתי שאין לי בעיה לשמור עליהם ואם הקטנה רוצה אז אין בעיה.

התחברתי לי בכיף שלי לאנטומיה של גריי, עונה חמישית עם תרגום לעברית. כיף חיים. שכחתי להתקשר להגיד שבת שלום להורים. אמא שלי התקשרה. שאלה מה קרה שלא הלכתי לבייביסיטר. אמרתי שנתבקשתי לוותר אז ויתרתי. היא אמרה שלכל אחת יש את הגירסה שלה לעניין. לא התעמקתי, לא היה לי אכפת.

היום אמי נפגשה עם הקטנה, אני לא יודעת מה נאמר שם אבל מיד אחרי הפגישה, מיד כשהתפנתה תוך שעה וחצי מכל משימות הצלות החיים שלה במשרד, התקשרה אליי הקטנה להתנצל!

מסתבר שהיא גם בשישי לא בדיוק התנדבה קונקרטית לשישי בערב והיו לה כמובן תכניות משל עצמה ללא אחיינים. היא הציעה כמו שתמיד היא מציעה להיות לעזר אבל לא התכוונה שאשכרה ישתמשו בה. הגדולה, אולי בתום לב ואולי בקלעפטיות לא אופיינית, החליטה לתפוס את ההצעה בביצים ולממשה.

הקטנה קיבלה אישור להיות שמרטפית, שעתיים גג לפני שעת הש', הוזנקה מפגישה חברית בנמל על אופניה, לביתה, לבית האחות, בלי להספיק לאכול אפילו!  מסתבר שהיא הבינה שלנו יש פתאום תכניות ולכן מזניקים אותה, למרות שלא ממש היתה פנויה. לא פנויה במאה אחוז.

עכשיו דיסקסנו את העניין מכל מיני זוויות ולא ממש הבנו מה עובר על הגדולה. האם כדאי לברר את השתלשלות האירועים מנקודת מבטה או לתת לזה לשקוע? האם ייתכן שנסיבות הורמונליות כלשהן מביאות אותה לכדי היא ניסויים חברתיים באחיותיה? האם היא מנסה לסכסך או להשכין שלום?

לולא אמנו היקרה, לא היינו מודעות לכך שהיתה בעיה. אישו זו מילה מתאימה יותר מבעיה.

למחרת היינו אמורות להיפגש כולנו לארוחת צהריים משותפת באחד הבתים. באחת עשרה בערך היא סימסה לנו שהם נסעו לטיול והתכנית מבוטלת.

זהו בעניין הנ"ל.

ולעניינים אחרים, העדכונים השבועיים הקבועים.
מפנטזת על האנטומיה, לסיים את העונה החמישית בסופ"ש. דודה הערב. בגמילה משוקו בשקית. מנסה לא לאכול חפיסות שוקולד, אפילו לא פעם בשבוע וגם לא לקנות אייס ארומה או כל אייס אחר כתחליף לשוקו לשקית. עושה הליכות כמעט כל יום.

קוראת את 'הצד השלישי של הסיפור' של מריאן קיז (הוצ' מטר). ספר אירי. עדיין לא מתלהבת. ספרות נשית שצריך לקרוא באנגלית ואני קוראת בעברית. 600 עמודים בערך, מהספריה, משומש במצב לא משהו. קראתי כמאה בינתיים. אולי אתחיל במקומו את 'הביתה' של אסף ענברי (הוצ' ידיעות אחרונות).

הופעת השבוע - מחר- רוקפור, לא ראיתי אותם כבר שנים. נרגשת.

סרט השבוע- אין משהו בתכנון. אולי בסופ"ש...

מרגישה היום כאילו כבר חמישי. תחושת הקלה שכזו. הייתי אמורה לנסוע להורים ובסוף לא וזו חלק מההקלה הגדולה.

לא הולכת לעזריאלי בקרוב.
לא מחר בכל אופן.

קל לאהוב מרחוק

אני גרה מספיק קרוב אל העיר, לא חייבת ממש לגור בה. קל לי יותר לאהוב אותה בלי לשלם לה את הארנונה ולהתעצבן על השימושים שעושים בכסף. יותר פשוט לאהוב אותה בכל בוקר מחדש מאשר ללכת לישון איתה. שכר הדירה בגבעתיים יותר זול. לגור בגבעתיים עבורי כרגע זה קרוב למושב שאני יכולה לסבול.

בלילה שקט פה, בבוקר מפנים את הזבל בשעות נורמליות ולא לפנות בוקר, אין כמעט בכלל מסיבות, אחוז המעשנים ברחובות נמוך יחסית, הפשיעה כמעט אפסית. יש את עובד פה קרוב, אפשר למצוא סופר פתוח בשעות הערות שלי. אני כבר לא 'חיית הלילה שהייתי.

כבר לא חשוב לי להיות במרחק הליכה מהסינמטק כי הם כבר לא מדברים בשפה שלי. אני מסתדרת בלי סופר פארם 24 שעות כי אני יכולה להשתמש בו לפחות שלוש עמים ביום. בבוקר, בצהריים ואחרי העבודה.

לא חסר לי לשבת בבתי קפה כי הפסקתי לשתות קפה ונגמלתי אפילו מקפה ברד. כי נמאס לי לשלם על סלט חמישים שקלים ולהתבאס מהאיכות. אין למעשה שום דבר בעיר הגדולה שחסר לי, כל עוד אני במרחק 30-40 דקות הליכה ממנה, כל עוד אני נמצאת בה כל יום, שישה ימים בשבוע לפחות.

כבר לא חשוב לי להיקרא 'תל אביבית' או להתנהג ככזו. אני גם לא מרגישה 'גבעתיימית' או שייכת לכל עיר אחרת. עכשיו אני פה, מה יהיה בהמשך אני לא יודעת. אם ארוויח מתישהו (הרבה) יותר, לא אתנגד לחזור העירה. אבל לא אקרע את עצמי בשביל לגור בה.

ודבר אחרון שעולה לי עכשיו בראש, שני עניינים שהקשר ביניהם לא מובן מאליו, הקירבה לאחיינים פלוס הקלות היחסית בחיפוש החניה הם יתרונות של הפרבר הקרוב הזה. אם לא הייתי גרה קרוב לאחותי, הוריי היו באים אליי במיוחד במקום להתנחל אצלה ולחכות לי שם. הם היו מחפשים שעה חניה ומתעצבנים והביקור הלא נחמד היה הופך לעוד פחות נחמד.

מאז שעברתי לפה הם היו אצלי בדירה ארבע פעמים מקסימום ואצל אחותי לפחות חמישים פעם, אם לא מאה.
רווח נקי של כל הצדדים. אולי של אחותי הגדולה קצת פחות אבל לפחות הילדים נהנים שם מהביקור.

לפעמים השבוע עובר מהר

 
זה שבוע כזה שעוד רגע כבר נגמר בלי להרגיש ובלי להספיק משהו. הימים בעבודה עברו השבוע מהר, אם אפשר להתעלם ממחר. עבדתי על עדכון מצגת מעיקה עם גרפים וחישובים ובעוד היא פתוחה אצלי שלחתי לבוס שלי ולא הבנתי לאן נעלמו העדכונים שעשיתי. מעצבן. אחרי זה הוא קיבל את המצגת בפעם השניה ולא היה לו אף תיקון או הערה בונה וזה היה מאוד נחמד. הכנת מצגות לא כלולה בעבודה השוטפת שלי, רק לעיתים רחוקות.

אני די נהנית מזה, אולי מהצד היצירתי ואולי משינוי השגרה. עד היום אני זוכרת את סדנת הפאוור פוינט שקיבלנו בצבא.זה היה אחד הרגעים המהנים ביותר בשירות שלי. הכלי המרכזי שיצאתי איתו מהצבא הוא שימוש באופיס והתמקצעות בפריסל וסוליטייר. זה אמנם לא מה שהצבא ייעד לי בדיוק מלכתחילה אבל זה מה שיצא.

אני רציתי להיות פקמ"צית בחיל האוויר, הם שלחו אותי לקורס משעמם בממר"ם, כותבת לומדה, עם מדים ירוקים. זה לא הלך. יצאתי מזה. נכשלתי בבחינות. הגעתי לחיל האוויר. פקידה, אבל בחיל האוויר. ביחידה מיוחדת. שנה ותשע שמתוכם לפחות חודשיים עברו בקורס, טירונות, מעבר בין חילות... התרומה שלי למדינה מתאזנת עם התרומה שלה לי.


יום רביעי בערב. הערב הפנוי שלי. אחד משניים מדי שבוע. בדרך כלל אני עושה דברים מעניינים יותר, מחוץ לבית. היום כבר לא בא לי לצאת. אין הופעה מספיק שווה, לא בא לי סרט, לא בא לי כלום. עדכנתי את האייטיונס והאייפוד בעוד שירים ישראלים ותרגמתי אותם לאינגליש. ראיתי עוד פרק של נשות הטייסים. לא מוותרת על אף פרק, רצוי בשעת השידור בלייב. חיל האוויר. טייסים, טייסות, יפים יפות. כל כך לא קשור למציאות. נפלא.

גם על 'עונת החתונות' אני לא מוותרת. סדרת מופת. אבל אני כבר רואה את היום שאמצה את זה ויימאס לי.
הכל נמאס לי במוקדם או במאוחר. אני לא מסוגלת לחשוב על עצמי אוכלת סלט בארומה. יוצא לי מהאזניים. משעמם נורא. גם סלט בהרכבה עצמית לא בא לי אפילו שכבר לפחות חודשיים לא עשיתי את זה. עכשיו אני אינטנסיבית עם רול סושי, משתדלת לגוון עם המילוי לפחות.

השבוע נשקלתי ואני שוב צריכה לחזור למשמעת שגרה. בגלל שאני מפגרת הייתי צריכה לאכול בשישבת גם קלאמרי מטוגן, גם שני מילקי נוגט, גם יותר מדי פתיתים וגם לטגן שניצלים ולאכול אותם. נמנעתי מאזני המן כמו שנמנעתי מסופגניות אבל אחרי השקילה כשראיתי שזה לא עזר, השלמתי פערים בצורה ממאיסה. ומאז יום ראשון בערב אני רק חושבת על מה אני יכולה לאכול וזה לא הרבה.

Grey's back in town!

חזרתי להתמכרות הישנה. האנטומיה של גריי. לא יכולה לחכות יותר שיתרגמו לי את העונה החמישית. לקחתי בלי תרגום. שישי ארבעה פרקים, שבת ארבעה פרקים. אופס, נגמרו הפרקים ועוד לא חמש. אז מה עכשיו? מסתפקים במה שיש. פרק 8 רץ שוב ברקע. רק לא להיפרד מהקולות. שכחתי עד כמה החרא הזה מדמיע אותי. כל פרק מחדש.

כזה כיף לראות את הסדרה הזו. נגעלת מהליכים רפואיים ובכל זאת נהנית. כולם יפים וחכמים. הם מדברים קצת מהר מדי אבל אני מבינה. אם לא, אני חוזרת אחורה. עכשיו אני מחכה לפרקים הבאים של העונה.

שביזות יום א' בקטנה כי שבוע חדש עומד בפתח. והשבת עוברת כל כך מהר. אפילו שזה היה סופשבוע ארוך, השבת נגמרת כל כך מהר. בין אם היא מנוצלת ליציאה מהבית ובין אם לא.

עוד מעט נעשה את הספונג'ה שאנחנו דוחים כבר הרבה זמן. שנינו שונאים את דה ודוחים. אלופים בלדחות. ולא הולכים יחפים כך שאפשר להתעלם הרבה זמן מהצורך בספונג'ה, אבל לא לנצח. אז היום זה יקרה. רגע לפני שנגמרת השבת.

פורים. לא אוהבת מסיבות ותחפושות מושקעות ואיפורים אבל אוהבת ללבוש צבעים שלא כל כך משתלבים. להשתמש ביותר משני צבעים. כמה שיותר. שכל פריט יהיה בצבע אחר. אתמול זה היה חצאית כתומה עם גרביון בורדו, חולצה לבנה, מעיל סגול, נעליים אפורות.

אף אחד כמעט לא התחפש אתמול בבוקר בתל אביב. תמיד יש את האנשים האלה שמתלבשים נורא/די מוזר בעיניך ואתה לא בטוח אם הם ככה כי פורים או שהם תמיד מתלבשים מוזר. אז הייתי מאלה אתמול.

ומחר אולי גם. אפילו שצפוי סתם עוד יום עבודה רגיל ולא מתוכנן אירוע פורימי כלשהו.

קראתי השבוע את 'אלנבי' של גדי טאוב. זו לא איכות. זה לא מאוד מעניין. אבל לא יכולתי להפסיק לקרוא את זה באמצע. קראתי באוטובוסים ובמעליות ובהליכה ובמיטה לפני השינה ובכל דקה פנויה. רציתי לגמור עם זה כבר ולא לבזבז על זה אף רגע יקר.

כל כך מביש לגדי לכתוב את הדבר הזה. לא מבינה בשביל מה עשה את זה. אם היה כותב בשם בדוי היו קוטלים אותו לחלוטין. לא קראתי עליו יותר מדי בקורות אז אני לא בטוחה אם עשו את זה או לא. אבל זה באמת ספר רע. הדבר היחיד שאפשר לומר לטובתו זה שיש אנשים שמתחרמנים מזה.

עוד לא החלטתי מה יהיה הספר הבא שאקרא. בינתיים חזרתי ל'חייו של ג'ון לנון' כדי לסיימו לפני שמגיע הסרט עליו. לא שהסרט מבוסס על הספר הזה, למיטב ידיעתי, אבל בכל זאת, צריך דד ליין. אני נמרחת איתו כבר חודשים.

אני צריכה להכין את רשימת הספרים שאני רוצה להיפטר מהם. או יכולה להיפטר מהם ביתר קלות. אני רוצה לקרוא את 'אבידות' אבל הוא נראה לי כל כך כבד. זה לא זמן טוב לספרים כבדים או מעיקים.

אין לי כמעט בכלל תכניות לשבוע הזה. אני בטוחה שיתמלא במהירות אבל הייתי רוצה לדעת כבר עכשיו איך הוא יראה. אני לא חולת שליטה. אני רק אוהבת שדברים ידועים מראש ומתנהלים נכון.

חג שמח!

הרדיוס שלי

 
אני אוהבת להיות במרכז תל-אביב. לא מפריע לי לעבוד ולבלות בקרבת מקום. אני אוהבת שכל מה שאני צריכה ורוצה לקנות או לאכול נמצא במרחק הליכה של חמש דקות. בהפסקת הצהריים הזו גיהצתי את כרטיס האשראי בשלושה מקומות שונים ושילמתי במזומן בעוד שניים. כל זה בפחות מחצי שעה. כמעט 300 שקלים.

אמי היקרה הטילה עליי את משימת קניית מתנות ימי הולדת לשלושה בני-דוד, אחים ושונים. המשימה הוטלה שלשום, אתמול ערכתי עבודת שטח קצרה והיום קצרתי. עכשיו נותר לי לקוות שהם לא ירצו להחליף את המתנות, לפחות הבכור והצעיר כי החנויות מקומיות. הם לא מקומיים כך שאם לא יהיו מרוצים, משימת ההחלפה תהיה מוטלת גם היא עליי.

ואם אתיר לעצמי לרטון לרגע על אי השוויון, עם המתנה האחרונה שהם קנו לנו, כלומר הוריהם, אני עדיין מתרוצצת. את זוג העגילים שלי מכרתי לאחותי תמורת חשבונות ארנונה וחשמל (היא קנתה במקומם שרשרת והוסיפה כסף) ואחותי הקטנה מסרה לתיקון בשלישית את העגילים שבחרה להשאיר אצלה ולהשמיש במפתיע. מי שהתנדבה להוציא אותם מהתיקון בטוב לבה הרב זו אני ומי שהגיעה לשם כך למרכז ויצמן פעמיים (כי בפעם הראשונה היה סגור ללא סיבה מובנת מאליה), זו גם אני.

ממה שמסתמן, דודתי הכי נהנית לקנות לה תכשיטים כי זה ההובי שלה ואנחנו (אני בעיקר) מתמקדת בהעשרת אוספי הספרים והדיסקים שלהם, המתנות החביבות עליי.

ומחר הסיוט הגדול של השנתיים האחרונות, עוד סוף שבוע משפחתי, הפעם בדרום הארץ, במזג אוויר מחורבן למדי. אני משננת לעצמי בחלק האחורי של המוח שיהיה כיף ושטויות ויעבור מהר אבל כבר השיחות המקדימות עם שני הורי, כל אחד בנפרד, האדימו את פניי. לספר לכל אחד מהם בפירוט את התכנית במלואה, עם עצירה לכל שאלה שעולה להם בראש, תוך תהיה איך זה שהיא לא סיפרה לו ושמחה שהוא רושם והלוואי שיקח איתו את הפתק והידיעה הדי ברורה שגם כל אחת מאחיותיי פירטה בפניהם פחות או יותר את אותה תכנית.

העצבים על אחותי שהתעניינה לפני יומיים מה קורה עם המצגת, האם אני זקוקה לעזרה כלשהי, כשלשתינו ברור שאין לה זמן לעזור בזה וכדאי מאוד שהמצגת תהיה כבר מוכנה. אז כן, היא מוכנה. ואין טעם ששתי אחיות ושני בני-זוג יראו אותה כי זה כבר רבע מהצופים. ואם נוסיף גם את צפייתי הגענו לשליש משתתפים. אז כשביקשה באותו מייל לצפות במצגת גם היא, עניתי שזו תהיה הפתעה לכולם ובינתיים דיברה עם האחות הגדולה שכבר ראתה. וזה לא פייר שאחת תראה והשניה לא, נכון? פייר מאוד. אם האחת אישרה, שהשניה תסמוך עליה.

ממש האחיות של סינדרלה.

כל זה יחד עם החשש שמעכשיו יטילו עליי להכין מצגת גם לאירועים נוספים. לא שזה היה קשה במיוחד ואפילו קצת מהנה, אבל הטלת משימות משפחתית זה לא כיף. יש לי מספיק מהן גם בלי זה. לא כי המשימות עצמן מעיקות אלא רק כי הם קרציות שיושבים לידי פיזית או רוחנית ונותנים תחושה שהם צריכים לבקר את המוצר הסופי לפני כולם שלא יהיו פדיחות. במקרה הפוך אני לא הייתי מבקשת לראות את המצגת אם אחת מהם היתה מכינה. אפשר לחשוב על מי אנחנו מנסים לעשות רושם טוב פה.

והמשימה האחרונה שנותרה לי לקראת הסופ"ש הזה היא לעשות קניות. כן, בניגוד לקניית המתנות היעילה של הצהריים. לעשות קניות בסופר. ביום חמישי בערב. הכי סיוט.

וכל העצבים והקיטורים האלה, לפני שהרמנו קלאצ' והדרמנו למדבר. שלא אשכח את המצלמה במשרד חלילה. לוקחת איתי גם אייפוד ולפטופ וכמובן סלולארי. לא נוסעים להתנתק, נוסעים להתחבר. ולי תמיד יש את התקווה שזה הסופ"ש שיחדיר לכולם את התובנה שסופ"ש משפחתי זה רעיון רע מיסודו שצריך לעקור מסדר היום. זו הפנטזיה של אמא שלי. בואו ניסע כולנו יחד! ואחיות שלי משתפות עם זה פעולה, מי בצביעות ומי בתמימות. אני עושה פרצוף עקום ומקווה שלא ייצא כלום מכל הדיבורים, כמו תמיד. הפעם זה יקרה ככל הנראה. שרק יעבור בשלום.

בלוג חד שבועי

 
זה מה שמסתמן פה כרגע. הסיבה העיקרית למיעוט הכניסות היחסי שלי לכאן היא הקושי להתנתק מהחשבון הראשי בג'ימייל לכמה דקות ארוכות. אבל פעם בשבוע אני מצליחה להתנתק ולהתחבר לפה. הדקות הקצרות מתארכות. תמיד בשעות המשבר של הצהריים חסרי הקץ.

חוץ מזה יש תחושה זמנית בחיי שאין הרבה מה לעדכן כרגע, החיים זורמים כמו נחל, הרבה שגרה ובסך הכל גם רגוע. אני בעיקר קוראת ספרים בשעות הפנאי. רוצה ללכת לסרט אבל התכנית הזו כל הזמן מתבטלת. אני לא מספיקה להגיע לסרט של חמש ואין לי כח לחכות להצגה ראשונה ועל השניה בכלל אין מה לדבר. אם אני נכנסת למיטה עם ספר בעשר זה ערב מוצלח.

ביום שישי קראתי את 'טקסטיל' של אורלי קסטל בלום. אני לא נמנית על חסידיה או מעריציה, אף פעם לא הבנתי מה ההתלהבות ממנה וגם הספר הזה לא פקח את עיני או נתן הסבר כלשהו. ספר סתמי למדי והיה טפשי מצידי לרצות לקרוא אותו במשך 4 שנים. טוב שלפחות לא רכשתי אותו בטעות.

בשבת קראתי את 'רשלנות' של הסופרת האוסטרלית דבורה רוברטסון. ספר קריא, מעניין, לא הרבה מעבר לזה. אולי הרבה הלך לאיבוד בתרגום. אולי הציפיות שלי מכל מה שקשור לאוסטרליה מוגזמות... (כנראה).
אתמול חזרתי ל'אהבות מוברחות' של ברנרד שלינק. הוא לא רע. אני אוהבת את הכתיבה שלו. מחר אסיימו כנראה ואתחיל את 'מה שאבד' של קתרין או'פלין.

אני די מרוצה מהספריה הציבורית. הם קונים בסופו של דבר את הספרים החדשים ואיכשהו אני מצליחה לשים את ידי על כל הספרים שאני חפצה (וחפצתי) לקרוא. אני רק צריכה להכין רשימות מסודרות כי הבלק אאוט תוקף אותי גם שם. מגיעה לספריה ולא זוכרת אף ספר שרציתי לקרוא או לא מצליחה להיזכר בפרט חשוב אחר.

יש לי תכנית להעלות למכירה ספרים שלי באיזה אתר אינטרנט אבל אני נתקלת בקושי מנטלי. לא יכולה לעשות את זה. לאתר כבר נרשמתי אבל רשימת הספרים ריקה לחלוטין כבר שבוע. אני מנסה להיזכר בשמות ספרים שיש לי בבית הוריי ואמי רוצה שאפנה ואני לא זוכרת כלום. אני צריכה להיפרד מספרים וגם מבגדים אבל זה קשה אימים. גם הידיעה המשמחת שאני יכולה לקבל עליהם כמה שקלים לא עוזרת לי לנסות להיפטר מהם. חייבת חייבת לפנות מקום (לדיסקים).

אמצ"ש

עברו שוב המון ימים מאז הפוסט האחרון. לא יצא...
בגלל שהבלוג הזה לא מחובר לכתובת המייל הראשית שלי שהיא אספקת החמצן שלי כל עוד אני מול מחשב כלשהו, אני מתבאסת להתנתק ממנו בשביל לכתוב פוסט ולפספס הגעת מיילים בזמן אמת. אבל הנה, עשיתי זאת ועכשיו אני כאן, מחוברת ומנותקת.
השבוע הזה עובר מהר. אני אוהבת שבועות מהסוג הזה. כל יום יש משהו, גם אם לא תוכנן הרבה מראש. אני מתלבטת האם ללכת מחר ליהוא ירון או לרונה קינן או לאף אחד מהם. לא קיבלתי כרטיס חינם לאף אחד מהם ופתאום נראה לי קצת מוזר הקונספט של לשלם כסף עבור הופעה. מזמן גם לא יצא לי ללכת לבד להופעה וזה שיקול נוסף שנלקח בחשבון הפעם.

אני צריכה לנצל את המנוי שלי לרשת בתי הקולנוע רב-חן וזה פרוייקט קשה יותר מששיערתי כששילמתי.
מקווה שבפעם הבאה שאעשה מנוי אחשוב עוד כמה פעמים ואטרח לקרוא את האותיות הבינוניות שמסבירות איך זה יעבוד. כי כרגע המנוי שלי יושב על הכרטיס המגנטי של אמא שלי והכרטיס יושב כרגע אצלי בארנק עד שהיא תיזכר בו. אבל היא תיזכר בו מתישהו וזה יהיה הרבה לפני שאספיק לנצל 12 כרטיסים. יש לי עשרה חודשים בערך.
הסרטים שיש ברב-חן הם ממש לא משהו בדרך כלל אבל פה ושם יש הברקה או סרט רומנטי חביב שיכול לגרום לי הנאת-מה.

אני קוראת השבוע את "אהבות מוברחות" של ברנרד שלינק, הסופר שכתב את ' נער קריאה'. בכל ערב אני קוראת סיפור אחד. אני מחבבת את הרעיון יותר מהצפוי. בדרך כלל מעדיפה סיפור אחד ארוך אבל כאן זה נחמד. הוא כותב טוב. אני תמיד מדמיינת את הסופר במראה דמותו של השחקן המבוגר מ'נער קריאה'.

אחותי קנתה לי השבוע את האוטוביוגרפיה של טומי לפיד שכתב בנו יאיר לאחר מותו. לא האמנתי למראה עיני. לא הייתי מסוגלת אפילו להרים לה טלפון ולומר לה תודה כדי שלא תשאל אם אני אוהבת את המתנה. יש פתק החלפה אבל אני מתלבטת קצת האם להחליף או להשאיר. אולי הספר יתברר כמעניין, מרתק, כתוב היטב, רכילותי במידה חולנית סטייל יהונתן גפן באישה יקרה. לא היו לי כל תכנונים לקרוא אותו. לא אוהבת את המשפחה הזו יותר מדי.

המשפחה שלי לרוב לא מצליחה לקנות לי מתנות קולעות. אפילו אם אבקש משהו ספציפי וממוקד, זה תמיד יתפספס. אצל אחותי הקטנה זה תמיד נראה בכוונה.למשל בקשה ספציפית להביא גרביונים מניו יורק מרשת ספציפית בזול, בסייל, מגניבים, עם דוגמא, צבעוניים. התוצאה - שני גרביונים צמריים ושחורים. ואם לא הייתי מבקשת כלום, היא היתה מביאה משהו עוד פחות שימושי. כמו סבון פנים מההימאליה או פנקס עור עשוי נייר ממוחזר שהולכים איתי כבר שנים אבל חסרי שימוש לחלוטין.

למתנה הזו יש לפחות פתק החלפה. אני נוטה להחליף את הספר לדיסק. אבל יש לי כל כך הרבה דיסקים חדשים (ארוזים!) שעוד לא הקשבתי להם שזה קצת מוריד את החשק לרכוש עוד. כל הדיסקים של גבריאל בלחסן, ענה לי, דניאלה ספקטור, עיר- שלומי שבן, התנועה- טליה אליאב ועוד עשרה לפחות שנצברו במהלך השנים.

האוזניות שלי נהרסו אחרי כמה חודשים ארוכים ואני מחכה שתיכנס המשכורת ושירדו חיובי האשראי לפני שאני קונה משהו לא מאוד מאוד הכרחי. כבר שלושה ימים אני נוסעת לעבודה וחוזרת ממנה ללא האייפוד. זה לא סוף העולם. אני מקשיבה יותר לשיחות פרטיות...

יש לי מינוס אדום וזועק לראשונה מזה המון זמן וזה עניין של שעה בקושי עד להגעת המשכורת לידי ומשם למעטפת ההפקדה ולבנק. אני מאוד מקווה לא לצאת מפה היום ללא הצ'ק.

חודש חדש

לא יצא לי לכתוב לאחרונה ואיכשהו עברו הימים ולא התפנתה השעה המתאימה. אין לי שגרת כתיבה בבלוג, בדרך כלל כשמתפנה לי הרבה זמן לבד בשקט אני מגיעה גם לכתיבה, יחד עם עוד דברים. לא תמיד בוער לי לפרוק את שבוער על סדר היום ויכולים לעבור כמה ימים ארוכים בלי עדכונים.

בימים אלה אני מנצלת כל דקה פנויה לקריאת הספר - ואז הגענו לסוף מאת ג'ושוע פרייס בהוצאת עם עובד. בגבו כתוב שהוא מצחיק אבל אותי הוא לא. הוא כן מעניין ומסקרן. אני נמצאת כרגע בתקופת 'תולעת ספרים' ואני מנצלת אותה כל עוד היא מתקיימת. יש לי תקופות כאלה בהן אני קוראת הרבה וברצף ותקופות בהן בקושי ספר בשבוע עובר לי במערכת.

הספרים שלי בדירה מסודרים יותר מאי פעם וקל לי לראות מה עוד לא קראתי ולשנן לעצמי להפסיק לקנות ספרים ויהי מה. הספר האחרון שקניתי היה "תלחצי" שעליו מבוסס הסרט /פרשס' שיגיע בקרוב ל'לב'. קראתי אותו תוך שעות ספורות ועכשיו אני מחפשת מה לעשות איתו. הוא לא מהספרים שאני חייבת לשמור על מדפיי. לא שהוא לא טוב אבל אין לו שום משמעות עבורי. לא נקשרתי, לא הזדהיתי, לא התרגשתי באופן מיוחד. אין לו שום נגיעה לחיי.

אני לא יודעת מה יהיה הספר הבא שאקרא, מיד כשאסיים את הספר הנוכחי. זה משהו לחשוב עליו, כמו על הארוחה הבאה או המסעדה הבאה.
לפחות אני יודעת מהי ההופעה הבאה שאראה - נועם רותם. לציפיה הקבועה לסופ"ש מתווספת הציפיה להופעה. ובשבוע הבא רונה קינן מגיעה ללבונטין 7. דברים לחכות להם.

יש תמיד את העניין הזה של החגים שמבאס להיות בהם לבד כמו חג האהבה, וולנטיינס דיי, (ראש השנה, פסח), ערב ראש השנה הלועזי, אבל לרוב כשיש לי עם מי להיות בחגים האלה אני מעדיפה להישאר איתו בבית ולא לצאת כי אלה ימים מגעילים לצאת בהם. המסעדות דופקות תפריטים מופלצים, הרחובות מלאים ב(צעירים) מתלהבים, אין סיכוי למצוא חניה, אם רוצים ללכת לסרט צריך להזמין כרטיסים מראש כי האולם יהיה כנראה מלא בעוד זוגות או אנשים משעממים.

הכי טוב בבית. לפעמים. בעיקר כשכולם יוצאים כי צריך או חייבים.

לבד לאור יום

 
אני לבד היום, בלי הבנזוג. היו לי תכניות לבוקר, דברים שרצוי לעשות, לא מעיקים מדי, לא קריטיים. ויתרתי על כולם. היה קושי להתחיל את הבוקר בפעילות וביעילות. נשארתי בבית, לפחות החלפתי את הפיג'מה בג'ינס וחולצה סתמית שהיתה מקופלת לא מסודרת בארון ובמקום לקפלה מחדש העדפתי פשוט לשים אותה על עצמי, רק כדי שלא יהיה לי קר.

עדכנתי שירים חדשים באייפוד הכבר לא חדש שאיני מנצלת את מרבית המקום הפנוי. פתאום סימוס מחברה שמזמן לא ראיתי וכבר התחלתי להתגעגע. הצעה להיפגש במיידי. מיד עניתי בחיוב. סיימתי את העדכונים ההכרחיים, נעלתי נעלי ספורט ויצאתי לדרך ברבאק. גמאתי את המרחק בזמן קצר מהרגיל והגעתי לפארק, לגן השעשועים. הבת שלה כל-כך מתוקה. בת שנה ושלושת רבעי. בנאדם קטן.

היה יום כל-כך יפה, השמש היתה מלטפת ונעימה עד מאוד. אידיאלי ליום שישי. הקניון היה עמוס אנשים ולא מחבק. מהר מאוד ויתרנו על התענוג וחזרנו אל החוץ, אל האוויר והשמש.

חזרתי הביתה לכמה שעות לבד, לשם שינוי. בדרך כלל אני מבלה את ימי שישי ביחד. קשה לי לשחזר איך השיגרה שלנו נראית כי בכל שישי יש משהו אחר. פעם הלוויה, פעם אזכרה, פעם תל אביב, פעם גבעתיים, שוטטות בעיר או סרט, ארוחה בחוץ.

בשבילו שישי בצהריים זה לישון, עבורי זה לרוב בזבוז זמן. שישי אחה"צ זה הזמן החביב עליי מכל. השקט הזה מסביב, הידיעה הברורה והחד משמעית שמחר חופש. היכולת להדחיק את השבוע הבא מגיעה לשיאה בשישי. אני משלימה צפיה בסדרות וסרטים במחשב כשהוא ישן. לפעמים אני מצטרפת אליו כדי להעיר אותו ונרדמת. קל להיזכר כמה כיף לישון בצהריים. קל לישון כשלא חשים שמפסידים משהו.

הכוכב הזה מת דניאלה ספקטור

יש לך מקום

למי שאינו מאמין קשה לחיות השנה - פוסט פתיחה

אז הנה, איך מתחילים מחדש, אולי ממשיכים מהאמצע? מוזר. לא בטוחה שאני מסוגלת, רוצה, יודעת איך לעשות את זה שוב.
כמו בכל פעם שמתחילים בלוג בעילום שם רוצים שהכל יהיה דיסקרטי וסודי ואישי ואף אחד שמכירים לא יבוא לקרוא כדי להישאר פתוחים וכנים ולא מצונזרים. מצד שני, מהו בלוג ללא קוראים? יומן אישי על המחשב?

ואיך להשאיר את מי שהגיע לגמרי במקרה שלא יברח ואיך לא מאבדים מוטיבציה כשאף אחד לא מגיב?

כל-כך הרבה תהיות וללא תשובות.

אני כותבת פוסטים כי אני אוהבת לכתוב. לא גרפומנית בכלל אבל נהנית מהכתיבה. אני נהנית לשתף בחוויותיי מחיי היום יום ולא אוהבת לחזור על אותו סיפור יותר מפעם אחת. זו הפלטפורמה שלי לקטר ולחלוק מצוקות, כאבים, כעסים וסיפוקים מחיי היומיום ולעתים גם מההסטוריה.

אני מתכוונת גם להעלות תמונות מדי פעם כדי שיהיה יפה.

אני מקווה להתמיד עם הבלוג הזה. תודה למי שהגיע עד הלום.