סוף סוף התקשר מישהו בקשר לספר שפרסמתי! כבר אבדתי אמונה. בערך חודש עבר ואף אחד לא התקשר ואז סוף סוף זה קרה. וזה היה כל כך פשוט. 2 מיילים, 2 שיחות טלפון ופגישה אחת כמעט הכרחית. אני אוהבת גברים במדי צה"ל בדרגות גבוהות מיחידות מובחרות וזה תמיד מפתיע אותי. כי אני לא אוהבת את מה שעומד מאחוריהם. אני שונאת את ההיררכיה הצה"לית, אני שונאת את הסנוביזם וההתנשאות של הקצינים. ובכל זאת טייס או לוחם בקומנדו הימי בדרגת רס"ן ומעלה זה מחזה נעים לעיני. לוחמים נקיים כאלה, בלי האבק של החי"ר, בלי שמן או גריז רק אוויר ומים.
אני מקווה למכור ספרים נוספים בקלות רבה כזו.
בשבת מרחתי לק על הציפורניים ומאז אני עסוקה בלקלפו תוך כדי הרהורים האם זה פוגע בציפורן. לקח לי שבועיים של הרהורים להגיע למעמד המריחה. נראה כמה זמן ייקח לי להיפטר ממנו, עם אצטון או בלעדיו. יומיים גג כנראה.
אני מנסה לא לאכול כל יום בצהריים סושי וזה די קשה. אני מודעת לחלוטין שאני ממאיסה על עצמי את כל העניין אבל אני לא מסוגלת לגעת יותר בסלטים של ארומה וגם הסנדביצ'ים לא עושים לי את זה בכלל. חצי מנה פלאפל זה פתרון חד חודשי בקושי וגם סלט בסלסלט דוחה אותי. אפילו הפיצה של עגבניה כבר לא מדברת אליי. אני ממש חייבת שיפתחו באיזור עוד מקום ואפילו מחכה שיסיימו לשפץ את המקדונלדס ויפתחו אותו כמק-קפה. למרות שלא בטוח שאמצא מה לאכול שם.
אולי אני צריכה להרחיק לכת עד הצומת הבא ולפתוח את החיך לעוד אופציה וחצי של טעמים חדשים.
חוץ מזה החיים עוברים בלי משברים מיוחדים וזה לא רע. הימים בעבודה עוברים מהר יותר, תודה לאל. גם כיף לצאת החוצה באור יום. ללא פסגות או נפילות אבל באופן חיובי. גם אם לעיתים נוטה לשעמם. כשהשיא של היום זה עוד פרק של 'נשות הטיסים' סימן שאנחנו בבעיה...
הסרט "מוכה אהבה" עם אדם סנדלר הוא אחד הגרועים.
בשנה הבאה שתתחיל בקיץ הקרוב אני אשאר כמעט ללא חברות במרכז. אחת עוברת לצפון הרחוק, אחת למנהטן ואחת אולי לצפון הקרוב. זה מצב מוזר. אני צריכה להכיר חברות חדשות כנראה ומזמן לא עשיתי זאת. אני מניחה שאנסה להיות תקופה מסויימת בלי. באופן טבעי יש לי מחשבות האם להחזיר חברות לשעבר לחיי אבל התשובה היא לרוב לא. אם נגמר אז נגמר. כמו ברומן עם גבר לחזור לא יהיה צעד נכון. הרומן הסתיים מסיבה נכונה, גם אם נראית מטופשת על פני השטח.
אני מקווה למכור ספרים נוספים בקלות רבה כזו.
בשבת מרחתי לק על הציפורניים ומאז אני עסוקה בלקלפו תוך כדי הרהורים האם זה פוגע בציפורן. לקח לי שבועיים של הרהורים להגיע למעמד המריחה. נראה כמה זמן ייקח לי להיפטר ממנו, עם אצטון או בלעדיו. יומיים גג כנראה.
אני מנסה לא לאכול כל יום בצהריים סושי וזה די קשה. אני מודעת לחלוטין שאני ממאיסה על עצמי את כל העניין אבל אני לא מסוגלת לגעת יותר בסלטים של ארומה וגם הסנדביצ'ים לא עושים לי את זה בכלל. חצי מנה פלאפל זה פתרון חד חודשי בקושי וגם סלט בסלסלט דוחה אותי. אפילו הפיצה של עגבניה כבר לא מדברת אליי. אני ממש חייבת שיפתחו באיזור עוד מקום ואפילו מחכה שיסיימו לשפץ את המקדונלדס ויפתחו אותו כמק-קפה. למרות שלא בטוח שאמצא מה לאכול שם.
אולי אני צריכה להרחיק לכת עד הצומת הבא ולפתוח את החיך לעוד אופציה וחצי של טעמים חדשים.
חוץ מזה החיים עוברים בלי משברים מיוחדים וזה לא רע. הימים בעבודה עוברים מהר יותר, תודה לאל. גם כיף לצאת החוצה באור יום. ללא פסגות או נפילות אבל באופן חיובי. גם אם לעיתים נוטה לשעמם. כשהשיא של היום זה עוד פרק של 'נשות הטיסים' סימן שאנחנו בבעיה...
הסרט "מוכה אהבה" עם אדם סנדלר הוא אחד הגרועים.
בשנה הבאה שתתחיל בקיץ הקרוב אני אשאר כמעט ללא חברות במרכז. אחת עוברת לצפון הרחוק, אחת למנהטן ואחת אולי לצפון הקרוב. זה מצב מוזר. אני צריכה להכיר חברות חדשות כנראה ומזמן לא עשיתי זאת. אני מניחה שאנסה להיות תקופה מסויימת בלי. באופן טבעי יש לי מחשבות האם להחזיר חברות לשעבר לחיי אבל התשובה היא לרוב לא. אם נגמר אז נגמר. כמו ברומן עם גבר לחזור לא יהיה צעד נכון. הרומן הסתיים מסיבה נכונה, גם אם נראית מטופשת על פני השטח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה