Grey's back in town!

חזרתי להתמכרות הישנה. האנטומיה של גריי. לא יכולה לחכות יותר שיתרגמו לי את העונה החמישית. לקחתי בלי תרגום. שישי ארבעה פרקים, שבת ארבעה פרקים. אופס, נגמרו הפרקים ועוד לא חמש. אז מה עכשיו? מסתפקים במה שיש. פרק 8 רץ שוב ברקע. רק לא להיפרד מהקולות. שכחתי עד כמה החרא הזה מדמיע אותי. כל פרק מחדש.

כזה כיף לראות את הסדרה הזו. נגעלת מהליכים רפואיים ובכל זאת נהנית. כולם יפים וחכמים. הם מדברים קצת מהר מדי אבל אני מבינה. אם לא, אני חוזרת אחורה. עכשיו אני מחכה לפרקים הבאים של העונה.

שביזות יום א' בקטנה כי שבוע חדש עומד בפתח. והשבת עוברת כל כך מהר. אפילו שזה היה סופשבוע ארוך, השבת נגמרת כל כך מהר. בין אם היא מנוצלת ליציאה מהבית ובין אם לא.

עוד מעט נעשה את הספונג'ה שאנחנו דוחים כבר הרבה זמן. שנינו שונאים את דה ודוחים. אלופים בלדחות. ולא הולכים יחפים כך שאפשר להתעלם הרבה זמן מהצורך בספונג'ה, אבל לא לנצח. אז היום זה יקרה. רגע לפני שנגמרת השבת.

פורים. לא אוהבת מסיבות ותחפושות מושקעות ואיפורים אבל אוהבת ללבוש צבעים שלא כל כך משתלבים. להשתמש ביותר משני צבעים. כמה שיותר. שכל פריט יהיה בצבע אחר. אתמול זה היה חצאית כתומה עם גרביון בורדו, חולצה לבנה, מעיל סגול, נעליים אפורות.

אף אחד כמעט לא התחפש אתמול בבוקר בתל אביב. תמיד יש את האנשים האלה שמתלבשים נורא/די מוזר בעיניך ואתה לא בטוח אם הם ככה כי פורים או שהם תמיד מתלבשים מוזר. אז הייתי מאלה אתמול.

ומחר אולי גם. אפילו שצפוי סתם עוד יום עבודה רגיל ולא מתוכנן אירוע פורימי כלשהו.

קראתי השבוע את 'אלנבי' של גדי טאוב. זו לא איכות. זה לא מאוד מעניין. אבל לא יכולתי להפסיק לקרוא את זה באמצע. קראתי באוטובוסים ובמעליות ובהליכה ובמיטה לפני השינה ובכל דקה פנויה. רציתי לגמור עם זה כבר ולא לבזבז על זה אף רגע יקר.

כל כך מביש לגדי לכתוב את הדבר הזה. לא מבינה בשביל מה עשה את זה. אם היה כותב בשם בדוי היו קוטלים אותו לחלוטין. לא קראתי עליו יותר מדי בקורות אז אני לא בטוחה אם עשו את זה או לא. אבל זה באמת ספר רע. הדבר היחיד שאפשר לומר לטובתו זה שיש אנשים שמתחרמנים מזה.

עוד לא החלטתי מה יהיה הספר הבא שאקרא. בינתיים חזרתי ל'חייו של ג'ון לנון' כדי לסיימו לפני שמגיע הסרט עליו. לא שהסרט מבוסס על הספר הזה, למיטב ידיעתי, אבל בכל זאת, צריך דד ליין. אני נמרחת איתו כבר חודשים.

אני צריכה להכין את רשימת הספרים שאני רוצה להיפטר מהם. או יכולה להיפטר מהם ביתר קלות. אני רוצה לקרוא את 'אבידות' אבל הוא נראה לי כל כך כבד. זה לא זמן טוב לספרים כבדים או מעיקים.

אין לי כמעט בכלל תכניות לשבוע הזה. אני בטוחה שיתמלא במהירות אבל הייתי רוצה לדעת כבר עכשיו איך הוא יראה. אני לא חולת שליטה. אני רק אוהבת שדברים ידועים מראש ומתנהלים נכון.

חג שמח!

הרדיוס שלי

 
אני אוהבת להיות במרכז תל-אביב. לא מפריע לי לעבוד ולבלות בקרבת מקום. אני אוהבת שכל מה שאני צריכה ורוצה לקנות או לאכול נמצא במרחק הליכה של חמש דקות. בהפסקת הצהריים הזו גיהצתי את כרטיס האשראי בשלושה מקומות שונים ושילמתי במזומן בעוד שניים. כל זה בפחות מחצי שעה. כמעט 300 שקלים.

אמי היקרה הטילה עליי את משימת קניית מתנות ימי הולדת לשלושה בני-דוד, אחים ושונים. המשימה הוטלה שלשום, אתמול ערכתי עבודת שטח קצרה והיום קצרתי. עכשיו נותר לי לקוות שהם לא ירצו להחליף את המתנות, לפחות הבכור והצעיר כי החנויות מקומיות. הם לא מקומיים כך שאם לא יהיו מרוצים, משימת ההחלפה תהיה מוטלת גם היא עליי.

ואם אתיר לעצמי לרטון לרגע על אי השוויון, עם המתנה האחרונה שהם קנו לנו, כלומר הוריהם, אני עדיין מתרוצצת. את זוג העגילים שלי מכרתי לאחותי תמורת חשבונות ארנונה וחשמל (היא קנתה במקומם שרשרת והוסיפה כסף) ואחותי הקטנה מסרה לתיקון בשלישית את העגילים שבחרה להשאיר אצלה ולהשמיש במפתיע. מי שהתנדבה להוציא אותם מהתיקון בטוב לבה הרב זו אני ומי שהגיעה לשם כך למרכז ויצמן פעמיים (כי בפעם הראשונה היה סגור ללא סיבה מובנת מאליה), זו גם אני.

ממה שמסתמן, דודתי הכי נהנית לקנות לה תכשיטים כי זה ההובי שלה ואנחנו (אני בעיקר) מתמקדת בהעשרת אוספי הספרים והדיסקים שלהם, המתנות החביבות עליי.

ומחר הסיוט הגדול של השנתיים האחרונות, עוד סוף שבוע משפחתי, הפעם בדרום הארץ, במזג אוויר מחורבן למדי. אני משננת לעצמי בחלק האחורי של המוח שיהיה כיף ושטויות ויעבור מהר אבל כבר השיחות המקדימות עם שני הורי, כל אחד בנפרד, האדימו את פניי. לספר לכל אחד מהם בפירוט את התכנית במלואה, עם עצירה לכל שאלה שעולה להם בראש, תוך תהיה איך זה שהיא לא סיפרה לו ושמחה שהוא רושם והלוואי שיקח איתו את הפתק והידיעה הדי ברורה שגם כל אחת מאחיותיי פירטה בפניהם פחות או יותר את אותה תכנית.

העצבים על אחותי שהתעניינה לפני יומיים מה קורה עם המצגת, האם אני זקוקה לעזרה כלשהי, כשלשתינו ברור שאין לה זמן לעזור בזה וכדאי מאוד שהמצגת תהיה כבר מוכנה. אז כן, היא מוכנה. ואין טעם ששתי אחיות ושני בני-זוג יראו אותה כי זה כבר רבע מהצופים. ואם נוסיף גם את צפייתי הגענו לשליש משתתפים. אז כשביקשה באותו מייל לצפות במצגת גם היא, עניתי שזו תהיה הפתעה לכולם ובינתיים דיברה עם האחות הגדולה שכבר ראתה. וזה לא פייר שאחת תראה והשניה לא, נכון? פייר מאוד. אם האחת אישרה, שהשניה תסמוך עליה.

ממש האחיות של סינדרלה.

כל זה יחד עם החשש שמעכשיו יטילו עליי להכין מצגת גם לאירועים נוספים. לא שזה היה קשה במיוחד ואפילו קצת מהנה, אבל הטלת משימות משפחתית זה לא כיף. יש לי מספיק מהן גם בלי זה. לא כי המשימות עצמן מעיקות אלא רק כי הם קרציות שיושבים לידי פיזית או רוחנית ונותנים תחושה שהם צריכים לבקר את המוצר הסופי לפני כולם שלא יהיו פדיחות. במקרה הפוך אני לא הייתי מבקשת לראות את המצגת אם אחת מהם היתה מכינה. אפשר לחשוב על מי אנחנו מנסים לעשות רושם טוב פה.

והמשימה האחרונה שנותרה לי לקראת הסופ"ש הזה היא לעשות קניות. כן, בניגוד לקניית המתנות היעילה של הצהריים. לעשות קניות בסופר. ביום חמישי בערב. הכי סיוט.

וכל העצבים והקיטורים האלה, לפני שהרמנו קלאצ' והדרמנו למדבר. שלא אשכח את המצלמה במשרד חלילה. לוקחת איתי גם אייפוד ולפטופ וכמובן סלולארי. לא נוסעים להתנתק, נוסעים להתחבר. ולי תמיד יש את התקווה שזה הסופ"ש שיחדיר לכולם את התובנה שסופ"ש משפחתי זה רעיון רע מיסודו שצריך לעקור מסדר היום. זו הפנטזיה של אמא שלי. בואו ניסע כולנו יחד! ואחיות שלי משתפות עם זה פעולה, מי בצביעות ומי בתמימות. אני עושה פרצוף עקום ומקווה שלא ייצא כלום מכל הדיבורים, כמו תמיד. הפעם זה יקרה ככל הנראה. שרק יעבור בשלום.

בלוג חד שבועי

 
זה מה שמסתמן פה כרגע. הסיבה העיקרית למיעוט הכניסות היחסי שלי לכאן היא הקושי להתנתק מהחשבון הראשי בג'ימייל לכמה דקות ארוכות. אבל פעם בשבוע אני מצליחה להתנתק ולהתחבר לפה. הדקות הקצרות מתארכות. תמיד בשעות המשבר של הצהריים חסרי הקץ.

חוץ מזה יש תחושה זמנית בחיי שאין הרבה מה לעדכן כרגע, החיים זורמים כמו נחל, הרבה שגרה ובסך הכל גם רגוע. אני בעיקר קוראת ספרים בשעות הפנאי. רוצה ללכת לסרט אבל התכנית הזו כל הזמן מתבטלת. אני לא מספיקה להגיע לסרט של חמש ואין לי כח לחכות להצגה ראשונה ועל השניה בכלל אין מה לדבר. אם אני נכנסת למיטה עם ספר בעשר זה ערב מוצלח.

ביום שישי קראתי את 'טקסטיל' של אורלי קסטל בלום. אני לא נמנית על חסידיה או מעריציה, אף פעם לא הבנתי מה ההתלהבות ממנה וגם הספר הזה לא פקח את עיני או נתן הסבר כלשהו. ספר סתמי למדי והיה טפשי מצידי לרצות לקרוא אותו במשך 4 שנים. טוב שלפחות לא רכשתי אותו בטעות.

בשבת קראתי את 'רשלנות' של הסופרת האוסטרלית דבורה רוברטסון. ספר קריא, מעניין, לא הרבה מעבר לזה. אולי הרבה הלך לאיבוד בתרגום. אולי הציפיות שלי מכל מה שקשור לאוסטרליה מוגזמות... (כנראה).
אתמול חזרתי ל'אהבות מוברחות' של ברנרד שלינק. הוא לא רע. אני אוהבת את הכתיבה שלו. מחר אסיימו כנראה ואתחיל את 'מה שאבד' של קתרין או'פלין.

אני די מרוצה מהספריה הציבורית. הם קונים בסופו של דבר את הספרים החדשים ואיכשהו אני מצליחה לשים את ידי על כל הספרים שאני חפצה (וחפצתי) לקרוא. אני רק צריכה להכין רשימות מסודרות כי הבלק אאוט תוקף אותי גם שם. מגיעה לספריה ולא זוכרת אף ספר שרציתי לקרוא או לא מצליחה להיזכר בפרט חשוב אחר.

יש לי תכנית להעלות למכירה ספרים שלי באיזה אתר אינטרנט אבל אני נתקלת בקושי מנטלי. לא יכולה לעשות את זה. לאתר כבר נרשמתי אבל רשימת הספרים ריקה לחלוטין כבר שבוע. אני מנסה להיזכר בשמות ספרים שיש לי בבית הוריי ואמי רוצה שאפנה ואני לא זוכרת כלום. אני צריכה להיפרד מספרים וגם מבגדים אבל זה קשה אימים. גם הידיעה המשמחת שאני יכולה לקבל עליהם כמה שקלים לא עוזרת לי לנסות להיפטר מהם. חייבת חייבת לפנות מקום (לדיסקים).

אמצ"ש

עברו שוב המון ימים מאז הפוסט האחרון. לא יצא...
בגלל שהבלוג הזה לא מחובר לכתובת המייל הראשית שלי שהיא אספקת החמצן שלי כל עוד אני מול מחשב כלשהו, אני מתבאסת להתנתק ממנו בשביל לכתוב פוסט ולפספס הגעת מיילים בזמן אמת. אבל הנה, עשיתי זאת ועכשיו אני כאן, מחוברת ומנותקת.
השבוע הזה עובר מהר. אני אוהבת שבועות מהסוג הזה. כל יום יש משהו, גם אם לא תוכנן הרבה מראש. אני מתלבטת האם ללכת מחר ליהוא ירון או לרונה קינן או לאף אחד מהם. לא קיבלתי כרטיס חינם לאף אחד מהם ופתאום נראה לי קצת מוזר הקונספט של לשלם כסף עבור הופעה. מזמן גם לא יצא לי ללכת לבד להופעה וזה שיקול נוסף שנלקח בחשבון הפעם.

אני צריכה לנצל את המנוי שלי לרשת בתי הקולנוע רב-חן וזה פרוייקט קשה יותר מששיערתי כששילמתי.
מקווה שבפעם הבאה שאעשה מנוי אחשוב עוד כמה פעמים ואטרח לקרוא את האותיות הבינוניות שמסבירות איך זה יעבוד. כי כרגע המנוי שלי יושב על הכרטיס המגנטי של אמא שלי והכרטיס יושב כרגע אצלי בארנק עד שהיא תיזכר בו. אבל היא תיזכר בו מתישהו וזה יהיה הרבה לפני שאספיק לנצל 12 כרטיסים. יש לי עשרה חודשים בערך.
הסרטים שיש ברב-חן הם ממש לא משהו בדרך כלל אבל פה ושם יש הברקה או סרט רומנטי חביב שיכול לגרום לי הנאת-מה.

אני קוראת השבוע את "אהבות מוברחות" של ברנרד שלינק, הסופר שכתב את ' נער קריאה'. בכל ערב אני קוראת סיפור אחד. אני מחבבת את הרעיון יותר מהצפוי. בדרך כלל מעדיפה סיפור אחד ארוך אבל כאן זה נחמד. הוא כותב טוב. אני תמיד מדמיינת את הסופר במראה דמותו של השחקן המבוגר מ'נער קריאה'.

אחותי קנתה לי השבוע את האוטוביוגרפיה של טומי לפיד שכתב בנו יאיר לאחר מותו. לא האמנתי למראה עיני. לא הייתי מסוגלת אפילו להרים לה טלפון ולומר לה תודה כדי שלא תשאל אם אני אוהבת את המתנה. יש פתק החלפה אבל אני מתלבטת קצת האם להחליף או להשאיר. אולי הספר יתברר כמעניין, מרתק, כתוב היטב, רכילותי במידה חולנית סטייל יהונתן גפן באישה יקרה. לא היו לי כל תכנונים לקרוא אותו. לא אוהבת את המשפחה הזו יותר מדי.

המשפחה שלי לרוב לא מצליחה לקנות לי מתנות קולעות. אפילו אם אבקש משהו ספציפי וממוקד, זה תמיד יתפספס. אצל אחותי הקטנה זה תמיד נראה בכוונה.למשל בקשה ספציפית להביא גרביונים מניו יורק מרשת ספציפית בזול, בסייל, מגניבים, עם דוגמא, צבעוניים. התוצאה - שני גרביונים צמריים ושחורים. ואם לא הייתי מבקשת כלום, היא היתה מביאה משהו עוד פחות שימושי. כמו סבון פנים מההימאליה או פנקס עור עשוי נייר ממוחזר שהולכים איתי כבר שנים אבל חסרי שימוש לחלוטין.

למתנה הזו יש לפחות פתק החלפה. אני נוטה להחליף את הספר לדיסק. אבל יש לי כל כך הרבה דיסקים חדשים (ארוזים!) שעוד לא הקשבתי להם שזה קצת מוריד את החשק לרכוש עוד. כל הדיסקים של גבריאל בלחסן, ענה לי, דניאלה ספקטור, עיר- שלומי שבן, התנועה- טליה אליאב ועוד עשרה לפחות שנצברו במהלך השנים.

האוזניות שלי נהרסו אחרי כמה חודשים ארוכים ואני מחכה שתיכנס המשכורת ושירדו חיובי האשראי לפני שאני קונה משהו לא מאוד מאוד הכרחי. כבר שלושה ימים אני נוסעת לעבודה וחוזרת ממנה ללא האייפוד. זה לא סוף העולם. אני מקשיבה יותר לשיחות פרטיות...

יש לי מינוס אדום וזועק לראשונה מזה המון זמן וזה עניין של שעה בקושי עד להגעת המשכורת לידי ומשם למעטפת ההפקדה ולבנק. אני מאוד מקווה לא לצאת מפה היום ללא הצ'ק.

חודש חדש

לא יצא לי לכתוב לאחרונה ואיכשהו עברו הימים ולא התפנתה השעה המתאימה. אין לי שגרת כתיבה בבלוג, בדרך כלל כשמתפנה לי הרבה זמן לבד בשקט אני מגיעה גם לכתיבה, יחד עם עוד דברים. לא תמיד בוער לי לפרוק את שבוער על סדר היום ויכולים לעבור כמה ימים ארוכים בלי עדכונים.

בימים אלה אני מנצלת כל דקה פנויה לקריאת הספר - ואז הגענו לסוף מאת ג'ושוע פרייס בהוצאת עם עובד. בגבו כתוב שהוא מצחיק אבל אותי הוא לא. הוא כן מעניין ומסקרן. אני נמצאת כרגע בתקופת 'תולעת ספרים' ואני מנצלת אותה כל עוד היא מתקיימת. יש לי תקופות כאלה בהן אני קוראת הרבה וברצף ותקופות בהן בקושי ספר בשבוע עובר לי במערכת.

הספרים שלי בדירה מסודרים יותר מאי פעם וקל לי לראות מה עוד לא קראתי ולשנן לעצמי להפסיק לקנות ספרים ויהי מה. הספר האחרון שקניתי היה "תלחצי" שעליו מבוסס הסרט /פרשס' שיגיע בקרוב ל'לב'. קראתי אותו תוך שעות ספורות ועכשיו אני מחפשת מה לעשות איתו. הוא לא מהספרים שאני חייבת לשמור על מדפיי. לא שהוא לא טוב אבל אין לו שום משמעות עבורי. לא נקשרתי, לא הזדהיתי, לא התרגשתי באופן מיוחד. אין לו שום נגיעה לחיי.

אני לא יודעת מה יהיה הספר הבא שאקרא, מיד כשאסיים את הספר הנוכחי. זה משהו לחשוב עליו, כמו על הארוחה הבאה או המסעדה הבאה.
לפחות אני יודעת מהי ההופעה הבאה שאראה - נועם רותם. לציפיה הקבועה לסופ"ש מתווספת הציפיה להופעה. ובשבוע הבא רונה קינן מגיעה ללבונטין 7. דברים לחכות להם.

יש תמיד את העניין הזה של החגים שמבאס להיות בהם לבד כמו חג האהבה, וולנטיינס דיי, (ראש השנה, פסח), ערב ראש השנה הלועזי, אבל לרוב כשיש לי עם מי להיות בחגים האלה אני מעדיפה להישאר איתו בבית ולא לצאת כי אלה ימים מגעילים לצאת בהם. המסעדות דופקות תפריטים מופלצים, הרחובות מלאים ב(צעירים) מתלהבים, אין סיכוי למצוא חניה, אם רוצים ללכת לסרט צריך להזמין כרטיסים מראש כי האולם יהיה כנראה מלא בעוד זוגות או אנשים משעממים.

הכי טוב בבית. לפעמים. בעיקר כשכולם יוצאים כי צריך או חייבים.