אני אוהבת להיות במרכז תל-אביב. לא מפריע לי לעבוד ולבלות בקרבת מקום. אני אוהבת שכל מה שאני צריכה ורוצה לקנות או לאכול נמצא במרחק הליכה של חמש דקות. בהפסקת הצהריים הזו גיהצתי את כרטיס האשראי בשלושה מקומות שונים ושילמתי במזומן בעוד שניים. כל זה בפחות מחצי שעה. כמעט 300 שקלים.
אמי היקרה הטילה עליי את משימת קניית מתנות ימי הולדת לשלושה בני-דוד, אחים ושונים. המשימה הוטלה שלשום, אתמול ערכתי עבודת שטח קצרה והיום קצרתי. עכשיו נותר לי לקוות שהם לא ירצו להחליף את המתנות, לפחות הבכור והצעיר כי החנויות מקומיות. הם לא מקומיים כך שאם לא יהיו מרוצים, משימת ההחלפה תהיה מוטלת גם היא עליי.
ואם אתיר לעצמי לרטון לרגע על אי השוויון, עם המתנה האחרונה שהם קנו לנו, כלומר הוריהם, אני עדיין מתרוצצת. את זוג העגילים שלי מכרתי לאחותי תמורת חשבונות ארנונה וחשמל (היא קנתה במקומם שרשרת והוסיפה כסף) ואחותי הקטנה מסרה לתיקון בשלישית את העגילים שבחרה להשאיר אצלה ולהשמיש במפתיע. מי שהתנדבה להוציא אותם מהתיקון בטוב לבה הרב זו אני ומי שהגיעה לשם כך למרכז ויצמן פעמיים (כי בפעם הראשונה היה סגור ללא סיבה מובנת מאליה), זו גם אני.
ממה שמסתמן, דודתי הכי נהנית לקנות לה תכשיטים כי זה ההובי שלה ואנחנו (אני בעיקר) מתמקדת בהעשרת אוספי הספרים והדיסקים שלהם, המתנות החביבות עליי.
ומחר הסיוט הגדול של השנתיים האחרונות, עוד סוף שבוע משפחתי, הפעם בדרום הארץ, במזג אוויר מחורבן למדי. אני משננת לעצמי בחלק האחורי של המוח שיהיה כיף ושטויות ויעבור מהר אבל כבר השיחות המקדימות עם שני הורי, כל אחד בנפרד, האדימו את פניי. לספר לכל אחד מהם בפירוט את התכנית במלואה, עם עצירה לכל שאלה שעולה להם בראש, תוך תהיה איך זה שהיא לא סיפרה לו ושמחה שהוא רושם והלוואי שיקח איתו את הפתק והידיעה הדי ברורה שגם כל אחת מאחיותיי פירטה בפניהם פחות או יותר את אותה תכנית.
העצבים על אחותי שהתעניינה לפני יומיים מה קורה עם המצגת, האם אני זקוקה לעזרה כלשהי, כשלשתינו ברור שאין לה זמן לעזור בזה וכדאי מאוד שהמצגת תהיה כבר מוכנה. אז כן, היא מוכנה. ואין טעם ששתי אחיות ושני בני-זוג יראו אותה כי זה כבר רבע מהצופים. ואם נוסיף גם את צפייתי הגענו לשליש משתתפים. אז כשביקשה באותו מייל לצפות במצגת גם היא, עניתי שזו תהיה הפתעה לכולם ובינתיים דיברה עם האחות הגדולה שכבר ראתה. וזה לא פייר שאחת תראה והשניה לא, נכון? פייר מאוד. אם האחת אישרה, שהשניה תסמוך עליה.
ממש האחיות של סינדרלה.
כל זה יחד עם החשש שמעכשיו יטילו עליי להכין מצגת גם לאירועים נוספים. לא שזה היה קשה במיוחד ואפילו קצת מהנה, אבל הטלת משימות משפחתית זה לא כיף. יש לי מספיק מהן גם בלי זה. לא כי המשימות עצמן מעיקות אלא רק כי הם קרציות שיושבים לידי פיזית או רוחנית ונותנים תחושה שהם צריכים לבקר את המוצר הסופי לפני כולם שלא יהיו פדיחות. במקרה הפוך אני לא הייתי מבקשת לראות את המצגת אם אחת מהם היתה מכינה. אפשר לחשוב על מי אנחנו מנסים לעשות רושם טוב פה.
והמשימה האחרונה שנותרה לי לקראת הסופ"ש הזה היא לעשות קניות. כן, בניגוד לקניית המתנות היעילה של הצהריים. לעשות קניות בסופר. ביום חמישי בערב. הכי סיוט.
וכל העצבים והקיטורים האלה, לפני שהרמנו קלאצ' והדרמנו למדבר. שלא אשכח את המצלמה במשרד חלילה. לוקחת איתי גם אייפוד ולפטופ וכמובן סלולארי. לא נוסעים להתנתק, נוסעים להתחבר. ולי תמיד יש את התקווה שזה הסופ"ש שיחדיר לכולם את התובנה שסופ"ש משפחתי זה רעיון רע מיסודו שצריך לעקור מסדר היום. זו הפנטזיה של אמא שלי. בואו ניסע כולנו יחד! ואחיות שלי משתפות עם זה פעולה, מי בצביעות ומי בתמימות. אני עושה פרצוף עקום ומקווה שלא ייצא כלום מכל הדיבורים, כמו תמיד. הפעם זה יקרה ככל הנראה. שרק יעבור בשלום.
אז איך את לא גרה בעיר?
השבמחק