עברו שוב המון ימים מאז הפוסט האחרון. לא יצא...
בגלל שהבלוג הזה לא מחובר לכתובת המייל הראשית שלי שהיא אספקת החמצן שלי כל עוד אני מול מחשב כלשהו, אני מתבאסת להתנתק ממנו בשביל לכתוב פוסט ולפספס הגעת מיילים בזמן אמת. אבל הנה, עשיתי זאת ועכשיו אני כאן, מחוברת ומנותקת.
השבוע הזה עובר מהר. אני אוהבת שבועות מהסוג הזה. כל יום יש משהו, גם אם לא תוכנן הרבה מראש. אני מתלבטת האם ללכת מחר ליהוא ירון או לרונה קינן או לאף אחד מהם. לא קיבלתי כרטיס חינם לאף אחד מהם ופתאום נראה לי קצת מוזר הקונספט של לשלם כסף עבור הופעה. מזמן גם לא יצא לי ללכת לבד להופעה וזה שיקול נוסף שנלקח בחשבון הפעם.
אני צריכה לנצל את המנוי שלי לרשת בתי הקולנוע רב-חן וזה פרוייקט קשה יותר מששיערתי כששילמתי.
מקווה שבפעם הבאה שאעשה מנוי אחשוב עוד כמה פעמים ואטרח לקרוא את האותיות הבינוניות שמסבירות איך זה יעבוד. כי כרגע המנוי שלי יושב על הכרטיס המגנטי של אמא שלי והכרטיס יושב כרגע אצלי בארנק עד שהיא תיזכר בו. אבל היא תיזכר בו מתישהו וזה יהיה הרבה לפני שאספיק לנצל 12 כרטיסים. יש לי עשרה חודשים בערך.
הסרטים שיש ברב-חן הם ממש לא משהו בדרך כלל אבל פה ושם יש הברקה או סרט רומנטי חביב שיכול לגרום לי הנאת-מה.
אני קוראת השבוע את "אהבות מוברחות" של ברנרד שלינק, הסופר שכתב את ' נער קריאה'. בכל ערב אני קוראת סיפור אחד. אני מחבבת את הרעיון יותר מהצפוי. בדרך כלל מעדיפה סיפור אחד ארוך אבל כאן זה נחמד. הוא כותב טוב. אני תמיד מדמיינת את הסופר במראה דמותו של השחקן המבוגר מ'נער קריאה'.
אחותי קנתה לי השבוע את האוטוביוגרפיה של טומי לפיד שכתב בנו יאיר לאחר מותו. לא האמנתי למראה עיני. לא הייתי מסוגלת אפילו להרים לה טלפון ולומר לה תודה כדי שלא תשאל אם אני אוהבת את המתנה. יש פתק החלפה אבל אני מתלבטת קצת האם להחליף או להשאיר. אולי הספר יתברר כמעניין, מרתק, כתוב היטב, רכילותי במידה חולנית סטייל יהונתן גפן באישה יקרה. לא היו לי כל תכנונים לקרוא אותו. לא אוהבת את המשפחה הזו יותר מדי.
המשפחה שלי לרוב לא מצליחה לקנות לי מתנות קולעות. אפילו אם אבקש משהו ספציפי וממוקד, זה תמיד יתפספס. אצל אחותי הקטנה זה תמיד נראה בכוונה.למשל בקשה ספציפית להביא גרביונים מניו יורק מרשת ספציפית בזול, בסייל, מגניבים, עם דוגמא, צבעוניים. התוצאה - שני גרביונים צמריים ושחורים. ואם לא הייתי מבקשת כלום, היא היתה מביאה משהו עוד פחות שימושי. כמו סבון פנים מההימאליה או פנקס עור עשוי נייר ממוחזר שהולכים איתי כבר שנים אבל חסרי שימוש לחלוטין.
למתנה הזו יש לפחות פתק החלפה. אני נוטה להחליף את הספר לדיסק. אבל יש לי כל כך הרבה דיסקים חדשים (ארוזים!) שעוד לא הקשבתי להם שזה קצת מוריד את החשק לרכוש עוד. כל הדיסקים של גבריאל בלחסן, ענה לי, דניאלה ספקטור, עיר- שלומי שבן, התנועה- טליה אליאב ועוד עשרה לפחות שנצברו במהלך השנים.
האוזניות שלי נהרסו אחרי כמה חודשים ארוכים ואני מחכה שתיכנס המשכורת ושירדו חיובי האשראי לפני שאני קונה משהו לא מאוד מאוד הכרחי. כבר שלושה ימים אני נוסעת לעבודה וחוזרת ממנה ללא האייפוד. זה לא סוף העולם. אני מקשיבה יותר לשיחות פרטיות...
יש לי מינוס אדום וזועק לראשונה מזה המון זמן וזה עניין של שעה בקושי עד להגעת המשכורת לידי ומשם למעטפת ההפקדה ולבנק. אני מאוד מקווה לא לצאת מפה היום ללא הצ'ק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה