אני מאזינה עכשיו ל'צמאון' של שלמה ארצי, לא הקשבתי לו שנים. הוא מהשנים בהם שלמה כבר היה צריך להפסיק להוציא אלבומים. זה היה אמור להיות האלבום האחרון שלו שאני קונה אבל קניתי גם את זה שאחריו והאזנתי לו עוד פחות.
שפויים? לא כל כך.
הוא שר כבר ארבעים שנה לפחות. ראיתי אותו בערך עשר פעמים בהופעות. אף פעם לא בצוותא או בזאפה. אני לא מוכנה לשלם מאתיים שקלים על כרטיס להופעה שלו ולא מבינה איך פעם אחר פעם ההופעות שלו בזאפה במחירים האלה ומעלה סולד אאוט שבועות מראש. אחרי שראיתי הערב את הסרט של ירון שילון על מסע ההופעות שלו בארה"ב לפני שנתיים, פתאום הבנתי שגם אני אולי כבר מוכנה לשים 200 שקל (על משקל אלף דולר) בשביל לראות אותו שוב, אולי בפעם האחרונה.
כי הוא כבר בן שישים והוא בטח יבין מתישהו שהוא צריך להפסיק להופיע או שהסיגריות יאכלו לו את מיתרי הקול סופית או שייפול מהבמה וכו' וכו'. לא שאני מאחלת לו דברים רעים חלילה אבל מכיוון שעברו חמש שנים לפחות מאז ההופעה המשותפת שלו עם שלום בקיסריה, ההופעה האחרונה שלו שראיתי, אם פתאום הוא יפסיק להופיע ולא יעשה הופעות אחרונות בהחלט ברחבי הארץ, אני לא אסלח לעצמי שלא השקעתי בו מאתיים שקלים. ואולי מחר בבוקר כבר אתחרט על ההצהרה הזו...
עד עכשיו שכנעתי את עצמי בהצלחה רבה שאני יכולה לחיות בלי לראותו שוב בהופעה והיום חומת הטיעונים המוצדקים נפלה לה. הוא עושה לי את זה עדיין. לא אכפת לי שכל שיר לוקח לו חצי שעה ולא אכפת לי שהוא מפלרטט עם כל דבר או שהוא מעשן או שהוא מרכיב משקפי שמש גם בחושך. לא אכפת לי שהוא הולך יחף בלובי או מעשן במלון בארה"ב למרות שאסור ומשלמים קנסות אם עוברים על החוק.
אני עכשיו רוצה לראות אותו בהופעה. לא בזאפה. אפילו שאסור לעשן שם, זה לא מקום להופעות שרוצים להשתולל בהן. נראה לי שהוא יופיע בקיץ בפארק הירקון מול חמישים אלף איש. כמו פול מקרטני. כולם יעשנו עליי ואני אזייף את השירים שלו באקסטזה כדי להבריח את החארות הרחק הרחק ממני.
לסרט קוראים "עננים על הדרך", ביים אותו ירון שילון, הבן של יגאל שילון, אח של תמר שילון. כל המשפחה שלו היתה וגם כל משפחת ארצי הבוגרת, כולל החתיך היחיד - יפתח. נראה ששלמה מסתובב ללא מאבטחים, טוב, עם משקפי שמש אדומים אי אפשר לזהות אותו בכלל...
במסע ההופעות המתואר בסרט הם הופיעו בניו יורק, סן פרנסיסקו ולוס אנג'לס באולמות ענקיים. כל כרטיס עלה לפחות מאה דולר. פיטר רוט שראיתי בדיוק השבוע בזאפה היה הבסיסט שלו באותה תקופה. הרבה יותר מתאים לו להיות בליווי מאשר בקדמת הבמה. שלמה אפילו נתן לו לשיר. הם הכירו בחנות כלי נגינה. פיטר אמר לו שיום אחד הוא עוד ינגן איתו וכך אכן קרה.
היה סרט מרגש. בטח ישדרו אותו גם בטלויזיה ממש בקרוב. ערוץ 2 אפילו ובאינטרנט אחר כך.לקראת סוף האזנה, 'צמאון' תקליט ממש גרוע לדעתי. מה חשבתי לעצמי שקניתי גם את הדפוק שאחריו? שאם כבר יש לי את כל הדיסקים שלו, אני חייבת להמשיך במגמה הזו. טעות.
אחרי הסרט המרגש הזה הלכתי לסרט המרגש יותר, "גם כשעיניי פקוחות". הבמאי - אופיר טריינין. הכוכב - גבריאל בלחסן.
אני לא גאה בזה אבל נורא מפריע לי לשמוע אנשים שלא משתמשים נכון בשם המספר ומבלבלים בין שניים לשתיים. לא משנה לי כמה שנות לימוד היו לך, מבחינתי אם גדלת פה אתה צריך לדעת את ההבדל לעזאזל. זה בכלל לא קול לטעות ביניהם! זה מעצבן ומפריע ומוציא אותי מריכוז ומאיפוס. זה כל כך קל ליישום; שניים לזכר ושתיים לנקבה. גם פיטר רוט קצת מתקשה עם זה. הייתי בטוחה שהוא לא צבר! הוא כן. אבל מבת-ים-חולון. נראה לי שעוד מעט כבר לא יישארו בישראל אנשים שידעו להשתמש נכון בשם המספר ומי שידבר נכון יצחקו עליו ויקראו לו בשמות.
פעם ניסיתי להסביר לאחייניתי למה חשוב שהיא תדבר עברית נכונה ותיצור רושם חיובי. אני ממש מקווה שהיא תפנים את העניין הזה ותדבר נכון. אצלה זה ממש כוחות האור מול כוחות האופל. רהיטות מול עילגות. כשהיא תהיה גדולה זה כנראה כבר לא יהיה קריטריון לשום דבר ובכלל יבטלו את האבחנה בין הדברים. שתי שולחנות. שני ידיים. אוףףףףףףף! זה מעצבן אותי.
חוץ מהקטע של שם המספר גבריאל מעורר רחמים בשל מחלתו וגם מאוד מוכשר כי הוא מצליח ליצור למרות שהתנאים הנפשיים הקשים שהוא שרוי בהם. אני מצידי אחרי הסרט כבר פחות מצטערת שלא יצא לראות אותו ואת אלג'יר בהופעה מעולם, לא בטוח שהייתי באקסטזה והתרגשות כמו האנשים שנראו בסרט. רוב הסיכויים שאני הייתי נכנסת יותר לדיכאון ממה שהייתי. כשהם היו בשיא תהילתם אני הייתי בתקופה לא זוהרת במיוחד ולא הלכתי בכלל להופעות, רק לסרטים והצגות.
